תשוקות אסורות וסודות קבורים בפריז, שטוקהולם ומודיעין

בספרים של דנה שם-אור וסנונית ליס התקרה רואה הכל, כולל טיפול "פני ערפד", חתול חנוט ומחקר אנתרופולוגי על טאבו ההפלצה

ירון פריד צילום: תומר אפלבאום
עקבו אחרינו
עטיפת הספר "ריח רפאים" מאת דנה שם־אור
עטיפת הספר "ריח רפאים" מאת דנה שם־אור | צילום: יחצ ידיעות ספרים
2
גלריה

דנה שם־אור, "ריח רפאים", ידיעות ספרים, 160 עמ’

"כפות ידיי מטפסות על צווארך כאילו נמתחו מתוך לבי, מגלות לך את גודל מקומך בנפש שלי, למקרה שלא ידעת. אתה ידעת, כמובן". אבא שלה מביים סרטים, אמא שלה מרצה על תיאטרון, וכל הדרמה שבעולם מתנקזת אל חיי האהבה שלה, על רקע ערים מפוארות ועתיקות שכבר ראו הכל, כמו שטוקהולם ובעיקר פריז ("יפה מכדי לחיות בה"), שאותה היא לומדת כמו שפה חדשה, כי "לא מספיק להחזיק במפתח טרי כדי להרגיש בנוח.

על הגוף לשנן את הנוף, את תנועת המרצפות". והיא מוסיפה ומפרטת: "כאשר אדם עובר לגור במקום חדש, הוא מנסה לפסל לעצמו עולם מן החומר הזר לו. קומץ של אנשים נבחרים, חנויות ורחובות נעשים מפת דרכים קיומית עבורו, נושאים חשיבות גדולה לאין ערוך". גם תקרת חדר המלון ה"קרטוני" בשטוקהולם ("תמיד אותה תקרה") כבר ראתה הכל, ובכל זאת שם־אור מצליחה לחדש ולהפתיע.

המפגשים המיניים עם המאהב סוערים כצפוי, ובכל זאת הוא טוען שיש דברים מעניינים יותר מסקס. כמו מה, היא שואלת אותו וצוחקת. "כל מה שמסביב". ואת כל מה שמסביב מתארת שם־אור בהצלחה לא פחותה. המספרת פונה אל המאהב בגוף שני. "למילים יש כוח. אתה לימדת אותי את זה. משיכה היא מלאכת פיסול במילים, גאות ושפל. מילים שקרובות ונסוגות, שמולידות את הכמיהה". שוב פיסול, וכמה יפה שם־אור מפסלת את מילותיה, שיש בהן כוח שקט שחודר עמוק. "בחירות. מה פירושן? מעשים, בעיקר. בחירת רחשי הלב היא האתגר האמיתי".

"תחליטי שאת שמחה", פוקדת עליה חברת ילדות. כאילו שבאמת אפשר להחליט להיות שמחה, כאילו החיים הם חג שהדת מכריחה לשמוח בו. או שאולי באמת אפשר? ואולי באמת צריך להיכנע לצו המחייב?

הגיבורה של שם־אור מתגרה בפנטזיה שלה. "הבוקר עולה: עת להפגיש את הציפייה עם החיים!" או: "ימים ספורים חולפים עד פגישתנו הבאה: גרגר חול בחיים, פירמידה במחוז הציפיות! השהות הרחק ממך, ללא היכולת לתקשר איתך, מקרקעת היטב את תשוקתי".

במחלקת ההפתעות אפשר למצוא הבחנות מעניינות כמו: "יד של גבר היא כמו גברת שלא חושפת את גילה האמיתי", או תהייה כגון: "השדיים האלה, כמה זמן נותר להם להמשיך להיות יפים?", או ציטוט שמיוחס לאריסטוטלס אונאסיס, ולפיו "אם לא היו נשים, כל הכסף שבעולם היה חסר משמעות!" (לשם־אור יש חיבה מלבבת לסימני קריאה). וכשהיא חוקרת ריחות בהקשר סוציולוגי ואנתרופולוגי ("הידעת שאנטישמים בפולין טענו שליהודים יש ריח של שום?"), היא נדרשת גם ל"טאבו ההפלצה", שמתברר כי נחקר לא מעט באקדמיה.

"הנשיקה שלך הייתה כדלת סמויה שנשענתי עליה ונפלתי אל צדה השני בלי משים", משחזרת הגיבורה, "אל עתיד שנשאבתי לתוכו בעל כורחי אך גם לשמחתי". נשאבתי אל הספר העדין והנועז הזה כמהופנט. גם אם אין אהבות שמחות, כטענת ברסאנס, כמה נעים להתחמם לאורן מדי פעם, בעולמנו החשוך ושטוף השנאה. "אתה היית אהובי הנשגב בעולם הזמני שבראתי. אני הייתי אורחת מזדמנת בעולמך המיושב".

הספר ''בסוד העניינים'' מאת סנונית ליס
הספר ''בסוד העניינים'' מאת סנונית ליס | צילום: הוצאת ''אלטנוילד''

סנונית ליס, "בסוד העניינים", אלטנוילד, 296 עמ’

"ארבע גופות שנעלמו ממקומות שונים במרכז הארץ, ואף אחד לא הצליח לגלות לאן ואיך. לא נמצא דבר שקשר ביניהן, חוץ מהעובדה שהמתים היו כולם עריריים או מנותקים ממשפחותיהם". ואז, לפתע פתאום, משום מקום, ועוד אחרי שהגיבורה מאבדת את מקום עבודתה, או במילותיה, "נזרקת לכלבת האבטלה", צצה אחת מאותן גופות באתר בנייה במרכז הארץ ("גבעת התיתורה" ליד מודיעין, ליתר דיוק) כשהיא חנוטה בקפידה.

וזוהי רק ההתחלה של מערבולת אירועים שומטת לסתות. תעלומת העבר שמתחילה להיפתר בהווה משתלבת בחידה הרגשית שבחיי הגיבורה. בעלה מציע שתיקח קצת חופש ממנו (מניעיו מתבררים בהמשך, בטוויסט משתק לב) כדי להתרענן (הוא טוען שראה אותה שמחה ומשוחררת בלעדיו, "כאילו הורידו ממך 85 קילו של גבר מהכתפיים"), והיא מגיבה במרירות: "אני צריכה רענון? מה אני, רישיון נהיגה?".

כהפוגה קומית משמשים הגישושים אצל מנתח פלסטי, שמציע לה בין היתר, אפרופו רענון, "טיפול פני ערפד" ומבטיח להיפטר מ"קמט המריונטה וקמטי הברקוד" וגם לתת מענה ל"לחיי הבולדוג" שלה, לא עלינו. לאהוב שלה זה לא מזיז. הוא מתפעל מהשדיים שלה, "שכאילו נוצרו במיוחד כדי לגרום לי להיות מוכן לצאת למלחמות על כבודם", ומרגיש שביחד איתה הם יבשה אחת שנשברה.

בינתיים יש מי שמכנה אותה "פרספונה של המתים הנעלמים", על שם מלכת השאול, ובין הגופות החנוטות שממשיכות להתגלות נמצאת גם זו של חתול אלמוני ("חנוט חיות", מתחכמים הטוקבקיסטים) והמתח בשיאו. ליס מג'נגלת את כדוריה באוויר במיומנות ותופסת את כולם בבטחה, עד להתרה המספקת.

המתים מרתקים לא פחות מן החיים, למשל הקשיש ניצול השואה שניסה להתאבד (או לא) בבית האבות "מטע החיים", או יוסי, שהיה אב לתינוקת כשהחליט לשנות את מינו והפך לליאה, או אישה בזנות ומכורה להירואין; ליס נכנסת בעובי הקורה של סיפוריהם ושל מסעם, כולל זה של החתול. וכל סיפור כזה יכול להחזיק ספר שלם בפני עצמו.

תגיות:
ספרים
/
ספרות
/
ספרות עברית
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף