דלגליש עצמו חוטא בכתיבת שירה, ובמקרה שלו זה באמת חטא. כמעט כל התושבים נעשים חשודים ברצח שניים מהם. הרצח הראשון מוכרז בכלל כמוות בנסיבות טבעיות, למרבה התדהמה. התדהמה נובעת ממילות הפתיחה של הספר: "הגווייה נטולת כפות הידיים הייתה מוטלת על קרקעיתה של מפרשית קטנה שנסחפה אל הים הפתוח". "פגר קטן ומגונדר", מוסיפה ג'יימס לתאר את המנוח, אבל מה בדיוק טבעי בלמות ללא כפות ידיים? או, תעלומה! ההנאה מובטחת.
הגיבורים סועדים את ליבם ברקיקים, מבלים בפאב "החרדל והגרגר", מכנים זה את זה "בחור כארז" ו"בחורה כארז", ואחד מהם מכריז: "תמיד מומלץ לחשוב על עצמך טובות - זוהי סיסמתי". אחלה סיסמה. אימצנו.
"ייתכן והוא הוטה בידי נשיא שמתבוסס בחוסר מוסריות, שמרמה את רשויות המס, מרמה בעסקים, מרמה נשים, מרמה בפוליטיקה, מרמה בתחום הבריאות הציבורית בימי מגפה, ואפילו מתרברב בכל הרמאויות האלה, הופך הונאה לתכונה שמגדירה אותו. אם נשיא ארצות הברית מתרברב על חיים שלמים של תקיפות מיניות כתחביב, קשה להעלות על הדעת איזו התנהגות נחשבת ללא סבירה. כל אחד מוזמן לקחת את התכונה הכי גרועה שלו ולהפוך אותה למקור לגאווה".
"הדבר היחיד שיש לי נגד מיסים", מסביר מישהו, "הוא שאנשים שצריכים לשלם את המיסים הכי גבוהים מתחמקים ומנסים לא לשלם שום דבר. כמו האנשים בפלורידה, שתוקעים את דגל ארצות הברית בדשא שלהם, שצומח רק בזכות מהגרים שעובדים בניגוד לחוק בשביל שכר רעב מנוגד לחוק שהם מקבלים בדרך מנוגדת לחוק. והם עוד קוראים לעצמם פטריוטים".
האדונים לא מעוניינים לדעת דבר על המשרתים, "והם בטח לא רוצים לשמוע על אשתך המתה. כי אם אתה בן אנוש מלא ואמיתי כמוהם, אז למה אתה מחזיק להם את הדלת וסוחב להם את התיקים ואוסף את הכביסה שלהם מהניקוי יבש? ואת המנות מהמסעדה הסינית? ואת הערימות החמות והמסריחות של החרא של הכלבים שלהם? אף אחד לא רוצה לשאול את השאלות האלה, כי אחרת הכל יתפרק. פשוט הכל".
אבל פאבונה שואל. עובדה. והוא גם מדבר על אהבה ("אם זה לא כואב, זאת לא אהבה"), ועל סקס ("היא למדה מה לשתות מערוץ בראבו, ואיך לעשות סקס מסרטי פורנו. בשדיים שלה לא הייתה אפילו טיפה אחת של אמינות"; "זקפה לא רצויה: כותרת טובה לממואר של נשיא, מדריך מעשי לסגנו"). ולמרות כובד הסוגיות ועומק הטיפול בהן, הכתיבה האלגנטית וההומור הצונן עושים רק טוב לקורא המתייסר בשרב האירופי, ולבטח יפגעו בול בפוני גם בסביבה ממוזגת היטב.