"התחושה שלי הייתה שהם עשו הפרדה. הפרדה בין מה שחלק מהם חושבים על ישראל ובין מה שהם חושבים עליי. חלק מהאנשים רואים בי, יליד בגדד, משורר עיראקי שחי בישראל. לגבי אחרים, אני יודע שהיו בפסטיבל שני צרפתים שהשתתפו בהפגנות נגד ישראל. אחד מהם היה בעבר המוציא לאור של ספריי והשני אמר לי: 'תקשיב, אם תהיה מלחמה ויסגרו את השמיים ולא תוכל לחזור, יש לי בית קיץ במרסיי ואתה מוזמן לשם'".
הקול שלך
לעיתים נדמה שסומק (74) הוא יותר אמן רנסנס עירוני מאשר משורר במובן המסורתי של המילה. הוא כותב שירה כאילו הייתה ציור, מצייר כאילו הוא מספר סיפור, ונע בין מילים, צבעים וזיכרונות באותה טבעיות שבה מוזיקאי ג'ז מאלתר בין תווים.
כבר עשרות שנים שהוא ניצב בתרבות הישראלית כדמות נדירה: משורר, סופר וצייר, שהצליח להפוך את הרחוב הישראלי - על בתי הקפה שבו, המהגרים שבו, האהבות הקטנות והבדידות העירונית - לחומר גלם פיוטי שיש בו גם אינטלקטואליות חדה וגם חמלה אנושית עמוקה. אצל סומק השירה מעולם לא הייתה רק ספרות; היא תמיד הייתה גם תמונה, גם מוזיקה, גם זיכרון חי.
"קראתי שיר בעצרת רבין בפני 80 אלף איש, הופעתי בסטרוגה שבמקדוניה בפני 20 אלף איש וגם הופעתי במקומות שהיו בהם בקושי עשרה אנשים", הוא אומר. "זה היתרון הגדול שישנו כשאתה מגיע רק עם הקול שלך, בין שזה בציור, ובין שבכתיבה או בשירה. בעניין הזה אני מאפיה של איש אחד".
"אני יושב בחדר אטום, תרתי משמע, חדר העבודה שלי, כותב את השירים, מתכתב ביני לבין עצמי, כשהרווח שיש לי זה הרווח בין העיניים ובין הציפורן של העט הנובע שבו אני כותב את השירים", הוא מתאר. "פתאום לעמוד על במה, לצד מוזיקאים מנגנים, ולקרוא את השירים, לראות איך המוזיקה מתכתבת איתם, בעיניי זה מדהים. המוזיקה היא לא אילוסטרציה למה שאני עושה. זאת אומרת, המוזיקה היא מים ואני אש, ואנחנו נפגשים בנקודת הרתיחה".
בתוך רכבת שדים
היום (1.6) ישיק סומק תערוכה חדשה שתוצג בבר ה"פיקוק" בתל אביב (רחוב מרמורק 14). סומק הוא אחד מלקוחותיו האדוקים של הבר ומשתתף קבוע בערבי השירה שנערכים בו בקביעות ב־18 שנות קיומו.
התרעות פיקוד העורף