"טלפון. החבר שהזמין אותך לארוחת הערב. אתה זוכר את ליה?"

אתה גבר בן חמישים ושתיים, אלמן, ואתה לא מאמין שתמצא אהבה כמו זאת שהיתה לך. זה ברור. תחיה לבד, הילדים יבואו לבקר אותך מדי פעם, אם הם בכלל יחיו בארץ, לפעמים תצא עם מישהי במשך חודש, חודשיים, אולי אפילו שנה, תעמידו פנים שמשהו יכול לקרות ביניכם. זה ייגמר כי זה לא באמת התחיל. בימים תמשיך לעבוד אף על פי שגם העבודה נלקחת ממך. אתה מתרגם. בינה מלאכותית תעשה את זה בקרוב הרבה יותר טוב ממך. יש לך מזל שאתה לא תלוי בזה כלכלית. ההורים שלך השאירו לך דירה שמכרת בדי הרבה כסף וחנות שמושכרת ליבואן של מכונות תפירה. ולילדים שלך יש עבודות לא רעות. הם לא זקוקים לעזרתך — לא הכספית, בכל אופן. כרגע אתה עובד על תרגום מצרפתית של רומן מתח קצר מאת ז'אן פטריק מנשט. לפחות אתה אוהב לתרגם. זה המצב שלך כשאתה פוגש את ליה.

אתה רואה אותה בארוחת ערב אצל זוג חברים שעדיין מזמינים אותך אליהם מדי פעם, לא ברור למה. אולי מתוך תחושת חובה כלפי אשתך, ששניהם אהבו? אתה לא מוסיף הרבה לשיחה שנוצרת סביב שולחן האוכל, אבל גם היא בעיקר מקשיבה. נדמה לך שהשקט שלך מדבר אליה. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה. ממילא תשתוק. מתוך שברי דברים שהיא אומרת למרצה באוניברסיטה שמנסה להרשים אותה בסיפורים על טיסות במחלקת עסקים לכנסים בחוף המערבי אתה כן מצליח לדעת עליה משהו: היא מנגנת בצ'לו ברביעייה קאמרית, מופיעה בעיקר בארץ ולפעמים גם בחו"ל, מלמדת נגינה ילדים ובני נוער, מתגוררת לא מאוד רחוק ממך. יש לה כלב. הפרט הזה לא נראה לך חשוב, אבל הוא ייעשה קריטי בהמשך הסיפור.

אם היית גבר אחר, בטוח יותר בעצמו, או עם יותר אמונה, אולי היית מוצא דרך לשוחח איתה ביחידות, אבל אתה מסתפק במשפטים שאתם מפנים זה לזה בתוך השיחה הכללית. היא קראה רומן שתרגמת. אף אחד אחר לא קרא אותו. כל השאר שואלים, אם הם שואלים, אם אתה כבר יודע במה תעבוד כשהמחשב יתרגם במקומך. היא, לעומת זאת, שואלת, אתה מתרגם רק ספרים שאתה אוהב? לא. אתה מחייך. לא רק. את מבצעת רק יצירות שאת אוהבת?

גם הקול שבו היא שואלת שונה מהקולות האחרים. לא מנסה להישמע חזק יותר ממה שהוא. לא מנסה להחריש את היתר. אני חושב שאם הייתי צריך לנחש על פי הקול שלך באיזה כלי את מנגנת, הייתי אומר קלרינט, אתה בונה בדמיונך משפט ולא אומר לה אותו, כמובן. בדרך הביתה אתה מרגיש משב רוח קרירה ושואל את עצמך אם הוא בא מבחוץ או מבפנים. אתה נזכר שרוב הדברים הטובים שקרו לך בחיים קרו בספטמבר.

למחרת אתה מתעורר איתה. במחשבות, כמובן. היא נמצאת בפיך ובאוזניך כמו נעימה ששמעת ביום האתמול וליוותה אותך מאז, גם בשנתך, מבלי ששמת לב. זה לא קרה לך עם אף אישה אחרת שפגשת מאז שהתאלמנת. אילו רק היית גבר אחר, עם יותר אמונה. המקסימום שאתה יכול לעשות, בהתחשב באישיותך, זה לקוות שתתרחש פגישה מקרית בבית קפה או במאפייה. חבל שאתה כבר כמעט לא קונה לחם או עוגות, רק כשבתך באה לארוחת שישי בערב ומודיעה לך על כך מראש. ונניח שתלך בכל בוקר לכל אחד מבתי הקפה בעיר ותפגוש אותה מתישהו באחד מהם — אז מה? מה יקרה אז? מה כבר יכול לקרות?

אבל מתברר ששק המתנות האלוהיות שעליו רקום שמך לא התרוקן לגמרי. עדיין לא. חשבת שהשנים הטובות עם אשתך, לפני המחלה, והילדים שלכם — הנסיעה של ארבעתכם לצפון איטליה אחרי סגרי הקורונה, או הטיול בארצות הברית לרגל סיום הלימודים של הבת — והרגעים הקדושים שבהם יצאו תחת ידיך משפטים מושלמים, חשבת שאלה היו כל המתנות שתקבל בימי חייך ושמעכשיו נפשך תיאלץ להיות ניזונה רק מזיכרון המתנות האלה. טעית. בשק הזה של אלוהים, שלמרות גילך אתה עוד לא יודע אם אתה מאמין בו או לא, יש עבורך עוד מתנה אחת לפחות. תאמין.

טלפון. החבר שהזמין אותך לארוחת הערב. אתה זוכר את ליה? זאת שפגשת אצלנו. כן, בטח. הצ'לנית. היא שאלה את רותי אם אתה פנוי. גיששה, כמו שאומרים. רותי זאת אשתו. היא מצאה חן בעיניך? אתה רוצה את המספר שלה? או שנזמין אתכם אלינו, נגיד אחרי החגים?

הנפש שלך עולצת כמו אפרוח ברגע הבקיעה מהביצה, זה הדימוי המוזר שעולה בדעתך באותו רגע. היה חושך ופתאום נכנס פס אור. אתה ממהר להחשיך את עולמך כי אתה מפחד שהאור יכבה ממילא. אתה לא מוכן לחשוף את העליצות האפרוחית הזאת מחשש שתימחץ. אתה לא אומר לחבר שום דבר על המוזיקה של ליה שמתנגנת בראשך. אתה עונה: כן, היא מצאה חן בעיני. ואתה לא אלרגי לכלבים, נכון? הוא שואל. כי יש לה כלב שהיא מאוד קשורה אליו. אני שולח לך מספר טלפון, ואם בא לך תכתוב לה. בעיני שווה לך לנסות. מה כבר יש לך להפסיד.

השפה שבה הוא משתמש לא תואמת את מה שאתה מרגיש, אבל כן את המקצוע ואת האופי שלו — הוא מפיק סדרות טלוויזיה, אדם שמנצל הזדמנויות. אבל אתה לא יכול לבוא עכשיו בטענות לחבר ולשפה שלו. אל תהיה קטנוני. בזכות ההזמנה שלו ושל רותי אתה ער כמו שלא היית זמן רב. תאר לך שהם לא היו מזמינים אותך. אלא שבדיוק בגלל ההתעוררות הזאת קשה לך לכתוב לליה. אתה דווקא מרגיש שיש לך מה להפסיד. אולי את המתנה האחרונה בשק?

משפטים יפים בכתב אתה יודע לחבר, זאת לא הבעיה שלך, אבל מכיוון שפגשת את ליה ושמעת את קולה, אתה מרגיש שהיא תבחין בכל נימה של זיוף או לא־אמת. אתה רוצה לכתוב הודעה מדויקת כמו פריטה אחת על מיתר מכוון. תרגיע את עצמך. תפסיק עם הדימויים המוזיקליים. ליה היא לא רק צ'לנית, אתה עוד תדע את זה. אתה מתלבט אם להראות את ההודעות שאתה מנסח לבתך, שבאה באותו ערב לעשות אצלך כביסה אבל בעצם מפני שהיא זקוקה לקרבה שלך. לבסוף אתה מחליט לא לכתוב לליה אלא לטלפן אליה, מפני שאתה פשוט רוצה לשמוע את הקול שלה וגם כי נדמה לך שקולך יאמר לה יותר משיאמרו מילים כתובות על מסך טלפון. הקולות שלכם דיברו זה לזה בערב שבו נפגשתם, לא רק המילים.

בזמן שבתך צופה בטלוויזיה ואוכלת לחמנייה עם שניצל שטיגנת לה, אתה נעלם בחדר השינה שבו חיית עם אשתך. אף אישה לא היתה שם מאז שאשתך מתה. אתה שוכב בצד שלך של המיטה, הצד שרחוק מן החלון. אתה מתבונן בכפות הרגליים שלך. בעור המתקשה בקצות האצבעות ובעקבים, בציפורניים הסדוקות. מה הטעם שתטלפן אליה? אבל השוקיים שלך נעריות עדיין, לא? שרירי התאומים מוצקים בזכות הריצות בפארק. בכל זאת אתה מטלפן לליה, מניח שהיא לא תענה, אבל אתה טועה. היא אומרת, הלו? ונדמה לך שאתה מבחין בקולה באותם ציפייה ורצון שיש בקול שלך כשאתה אומר, היי, זה אני. אלי. היא אומרת, היי, אלי. איזה יופי שצלצלת. תוכל לחכות רגע? רק שנייה אחת. הנחת שתשמע ברקע מוזיקה קלאסית, אבל אתה שומע כלב נובח. אין לך דרך לתרגם את נביחותיו לשפתנו — בעוד כמה שנים בטוח תהיה, אבל כרגע, מה לעשות, עדיין אין — וחבל, כי ייתכן שהוא כבר ידע בחושיו החייתיים את העתיד וניסה להזהיר אותך מפניו. בתך ישנה מול הטלוויזיה הדולקת כשאתה חוזר לסלון, אבל ממילא לא היית מספר לה שטלפנת לליה ושקבעתם להיפגש. אתה מתיישב לידה על הספה, והיא פוקחת את עיניה ומניחה את ראשה המתולתל על כתפך ועוצמת אותן שוב. היא אומרת, אבוש, זה בסדר אם אני אישאר לישון אצלך?

לפני שאתה נוסע, חבר מצייד אותך במספר של ידידה שלו שלומדת בפריז מחול. המספר לא ניתן לך מתוך תקווה שיקרה ביניכם משהו — הרי יש לך בכלל בת זוג אז, שלומדת רפואה ולכן נשארת בארץ — אלא כדי שאם תצטרך עזרה בהגירתך הזמנית תוכל להיעזר במישהו שעבר את זה לפניך. אתה לא מצלצל, עד שערב אחד, שבועיים אחרי הנחיתה בפריז, השירותים בקיטון הזעיר ששכרת ליד פלאס דה לה נסיון עולים על גדותיהם. איזה ביש מזל. המזרן שאתה ישן עליו ספוג מים מטונפים. גם השמיכה. אתה גורף את המים במגב, מנגב את הרצפה בסמרטוט. המים לא מוותרים לך. דרך פתח הניקוז במקלחת הם ממשיכים לפלוש לחדרך כי אין להם מקום אחר לזרום אליו. אחד הצינורות בבניין, שנבנה לפני יותר ממאה שנה, נסתם. פריז יכולה להיות מפחידה בלילות, במיוחד כשאתה לא בן בית. אין לך איפה לישון, ואתה לא יודע איך מטלפנים לאינסטלטור. אלה ימים אחרים: אין דבר כזה אינטרנט, ואם אין לך ספר טלפונים — ולמה שיהיה — אתה אבוד. אתה מתקשר לידידה בתקווה שהיא תציל אותך, והיא עושה את זה. היא אומרת, בוא ניפגש ליד הבית שלי בעוד חצי שעה. דבר ראשון. שלא תהיה לבד. בינתיים אני אחפש לך אינסטלטור. אף אחד לא יבוא הלילה. אולי מחר.

בית הקפה Le Horla. הרובע ה־11. כוס יין אדום שהיא הזמינה עבורך מחכה לך על השולחן. המצוקה שלך גדולה מכדי שתתאהב בה מיד, והיא גם לא אישה כזאת שישר נופלים לרגליה. חוץ מזה, יש לך בת זוג שלומדת רפואה בארץ, אל תשכח. אתה מספר על עצמך והיא על עצמה. מחול וספרות, ספרות ומחול. הלילה מתארך. אין לך איפה לישון ואתה מתבייש לשאול אם תוכל להתארח אצלה. היא לא מציעה. מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. גולואז בלו. למה לא ביקשת ממנה כבר באותו ערב להפסיק? כשבית הקפה נסגר, היא מציעה לך טיול ברגל, ואתם הולכים ברחובות שאתה לא מכיר אבל שבעוד שנה כבר תכיר היטב. בולוואר בומרשה. בולוואר אנרי קטרה. זאת היתה הדרך. את הזריחה אתם רואים מהרציף שמתחת לכיכר ארגון, בקצה איל סן לואי, רגליכם מתנדנדות מעל הסן. היא הביאה אותך לשם כי זאת הפינה האהובה עליה. באמת לא היית פה לפני כן? כמה זמן אמרת שאתה בפריז?

כשאתם הולכים אליה הביתה, אתם מגלים שהאינסטלטור היחיד בסביבה יוכל להגיע רק מחרתיים. היא מציעה לך להעביר כמה חפצים לדירה שלה ולישון על ספה בסלון בינתיים — השותפה ההולנדית שלה מאשרת בלי התלהבות רבה — ואתה עושה את זה. אתם לא שוכבים, מה פתאום. אתה מתפשט בהיחבא. דופק על דלת חדר האמבטיה לפני שאתה נכנס כדי לא להפתיע אותה או את ההולנדית.

כשהסתימה בצינור מתוקנת, אתה חוזר לדירתך, אסיר תודה, אבל מסתבר שלא רק אסיר תודה. הימים והלילות שבילית אצלה לא עוזבים אותך. אתה רוצה לפוצץ את הצינורות הישנים ולהתחנן שתקבל אותך לדירה שלה. אתה חושב עליה בלי הפסקה. תתפלא, מסתבר שגם היא. אתה מרגיש ששק המתנות נפתח לראשונה בחייך, ושאלוהים, שאז אתה אומר לעצמך שאתה בכלל כופר בקיומו בהשפעת סופרים ספקניים כמו וולטר או דני דידרו, מוריד עליך גשם ברכה. בעצם יורה. כי אחריו יבואו שנים של מתנות: תיכנס לדירה במקום השותפה, תתגוררו ביחד בפריז, תחזרו לארץ, אשתך תרקוד ותלַמד מחול, אתה תתרגם ספרים שלא חלמת שתוכל לתרגם, כולל בלזק. יהיו לכם שני ילדים שפניה של אשתך גנוזות בפניהם. בן ובת. אחת לכמה שנים תיסעו לפריז ותבקרו בקצה של האי ההוא, בקצה של הלילה ההוא, ותמיד, כך נדמה לך, מאושרים יותר מאשר בפעם הראשונה, מאושרים יותר מבפעם הקודמת, חוץ מאשר בפעם האחרונה, שלושה חודשים לפני מותה, כשאשתך כבר חלשה מדי ולא מצליחה לרדת במדרגות מהכיכר הקטנה אל הרציף, ואתה נושא אותה לשם בזרועותיך והיא משתעלת ומתייפחת ודורשת שתשאיר אותה שם לבד.