בכל פעם שמישהו מגלה שאני סופר, השאלה מגיעה כמעט מיד: "נו, אז עושים מזה כסף?". זו שאלה טבעית. הרי ספר הוא מוצר לכל דבר; הוא נמכר בחנויות; מוצג בחלונות ראווה; משתתף במבצעים; מופיע ברשימות רבי המכר ולעיתים אף זוכה לסיקור תקשורתי. מבחוץ, זה נראה כמו עסק לא רע בכלל. מבפנים, המציאות נראית אחרת.
עניתי בתמימות כמעט מביכה: "מצוין. אז קח את הכסף שהרווחנו מהמכירות, תדפיס עוד 5,000 עותקים, ואת היתרה תעביר אליי". הייתה שתיקה קצרה מעבר לקו. ואז הגיע השיעור הראשון שלי בכלכלה של עולם הספרים: לא הייתה יתרה.
למעשה, לא היה מספיק כסף אפילו להדפיס את המהדורה הבאה. כן, הבנתם נכון. הפסדתי על כל עותק. כי מלבד כל הנוגסים ברווחים בדרך - הספר גם נמכר במבצע של 3 ב-100, כך שהאחוזים הנמוכים מלכתחילה שיועדו אליי - היו ממחיר המבצע של כ-30 שקלים.
רבים מהקוראים אינם מודעים למסלול שעובר כל ספר בדרך מהדפוס אל המדף. מתוך מחיר הספר, רשתות הספרים גובות לעיתים יותר ממחצית הסכום. המפיץ גובה נתח נוסף. ההוצאה לאור גובה את חלקה. אחר כך מגיעות עלויות העריכה, העיצוב, ההדפסה, השיווק, האחסון וההחזרות.
בקצה השרשרת הזאת נמצא הסופר. וזה שבסוף מקבל את מה שנשאר, אם בכלל נשאר. לפעמים גם מתוך ספר שנמכר במסגרת מבצע של ארבעה ב-100 שקלים. זו בדיוק הסיבה שאני מאמין שעתיד הספרות הישראלית עובר יותר ויותר דרך הספרות העצמאית. לא משום שכל ההוצאות לאור רעות. הן אינן. רבות מהן עושות עבודה חשובה ומקצועית. אבל המודל הכלכלי שנבנה לאורך השנים יצר מצב שבו יותר מדי ידיים מתחלקות באותה עוגה, בעוד מי שאפה אותה נשאר עם הפירורים.
היום, בזכות האינטרנט, הרשתות החברתיות, אתרי המכירה הישירה ופלטפורמות ההוצאה העצמית, סופר יכול להגיע לקוראים ללא חלק גדול מהמתווכים שבדרך. הוא יכול לבנות קהילה, למכור ישירות, לשמור על עצמאות יצירתית, ובעיקר לקבל חלק הוגן יותר מההכנסה שמייצרת עבודתו. זה לא קל. להפך. סופר עצמאי צריך להיות גם יזם, גם משווק, גם איש מכירות ולעיתים אפילו סבל של ארגזי ספרים.
זו הסיבה שהקמתי יחד עם הסופר "תה" את פסטיבל הסופרים הישראלי, הגוף הגדול היחיד בישראל שמעניק לסופרים עצמאיים דוכן ומעטפת מלאה ללא עלות כלל. פסטיבל הסופרים הישראלי הוא ההוכחה שהמצב הקיים הוא לא תוצר של כלכלת היצע וביקוש, אלא אסטרטגיה מכוונת של דואפול ישראלי. כי זו השנה החמישית שבה אנחנו מוכיחים - שאפשר גם אחרת.