לדברי פרופ' מנדלסון־מעוז, לאחר שלב התגובות הראשונות הגיע תורן של האסופות הספרותיות. "באסופות האלה יש מקום של כבוד ליוצרים הידועים, משוררים וסופרים, מתוך תפיסה שהם יוכלו אולי, יותר מכולם, ללכוד את הזוועה", היא מסבירה.
"זה כבר כמה עשורים שהספרות העברית מאופיינת בגל גדול של ספרות אוטוביוגרפית, ממוארים, או מה שמכונה לפעמים 'אוטופיקשן'. רבים מכנים את העידן שלנו 'עידן הסלפי'. הצילום והכתיבה העצמית, התפקיד של המדיות החברתיות בתיעוד, מובילים לעיסוק משמעותי מאוד בעצמי ובסיפור האישי. בטקסטים האלה אפשר למצוא במקרים רבים גם חשיפה של מוקדים טראומטיים והתמודדות איתם. תהליך כתיבה כרוך גם לא אחת במאמצים של תיעוד היסטורי.
"בספרות של אחרי שבעה באוקטובר, אנשים שעוסקים בכתיבה וגם אחרים, שלא עסקו בכתיבה, חשים דחף לכתוב ולפרסם בעיקר משום שהם עברו חוויות קשות שחשוב להם לתאר, או משום שאיבדו את היקירים שלהם והם רוצים להנציח אותם, או כי הם נאבקים או נאבקו להציל את קרוביהם החטופים. ויש גם אנשים מן השורה, שמתמודדים עם המלחמה ועם האזעקות ורוצים להבין איך אפשר לחיות במציאות הזו ולתת משמעות למה שקורה".
מרחבי כתיבה עצומים
לצד כל אלה התפתח ענף עדויות אישיות של תושבי העוטף, מפונים, לוחמים, שוטרים ואנשי כוחות ההצלה, שתיעדו את מה שעבר עליהם ואת ההתמודדות עם הטראומה. נכתבו גם, כמובן, ספרי מחקר, עיון ופרשנות בידי חוקרים, אנשי תקשורת ואנשי רוח. ונכתבו סביב המלחמה רומנים, ספרי ילדים ונוער, קובצי שירה ויצירות מאוירות שמבקשים לעבד את האירועים בדרך אומנותית.
"צריך לזכור שעולם הספרות עבר מהפכה גדולה. אנחנו כבר לא מדברים רק על שלוש, ארבע או חמש הוצאות ספרים גדולות. יש המון הוצאות, ובחלקן הגדול אתה מוציא ספרים במימון עצמי. יש צורות שונות ורמות שונות של עריכה, ויש גם פערים של איכות, אבל השורה התחתונה היא שהיום בישראל קל מאוד להוציא ספר.
"בנוסף, השיח הציבורי היום הרבה יותר רגיש למושגים כטראומה ופוסט־טראומה, ויש הרבה יותר מקום ולגיטימציה ציבורית לדבר על פגיעוּת. אם בעבר הדיבור על פגיעות, על שבר ועל טראומה היה כרוך בבושה, היום הבושה הוסטה הצידה, ויש לגיטימציה ציבורית רבה מאוד לדיבור על טראומות וגם לעיבודן בעזרת טקסטים".
פרופ' וייס מזכיר גם את ריבוי סדנאות הכתיבה כגורם שמעודד הוצאת ספרים. "יש סדנאות כתיבה לחיילים שחזרו משדה הקרב, לניצולי הטבח ולאחרים. יש הכרה חברתית ותרבותית רחבה בכתיבה ככלי טיפולי, ולכן אנשים כותבים הרבה מאוד. העיסוק במלחמה בכתיבה הוא אינטנסיבי מאוד. בשלבים הראשונים מדובר בעיקר בעיבוד, בהתמודדות שבה הכתיבה וסיפור האירועים משמשים כלי טיפולי".
לספרות הזאת, על סוגיה השונים, יש ביקוש. "כולנו רוצים לשמוע את הסיפורים", פרופ' וייס מציין, "והטראומה היא כל כך טרייה שיש פניות ציבורית עצומה לשמוע. למשל, את סיפוריהם של החטופים".
אנחנו עוד באסון
"הסיבה השנייה קשורה בתופעה תרבותית רחבה יותר, שאינה נובעת בהכרח מהאסון הזה, אלא מהרצון הכללי של אנשים לספר את הסיפור שלהם. אנשים רוצים לספר את החוויות שלהם בגוף ראשון, וזה הפך לחלק מהמערך התרבותי. במיוחד כשמדובר באנשים שעברו טראומה, הם יכולים לספר על כך ברשתות החברתיות, והם יכולים לספר על כך גם בספרים. מהבחינה הזו יש כיום הרבה יותר רשות - תרבותית וחברתית - לפרסם ספרים בגוף ראשון על חוויות קשות שאנשים עברו. זה הפך למשהו דמוקרטי ופתוח לכל. יש כיום מרחב גדול בהרבה של שיח וביטוי לדברים האלה מכפי שהיה לפני 20 או 30 שנה".
פרופ' הרצוג מצביע על גורם נוסף, פוליטי-תודעתי: "במרחב הציבורי, או לפחות בחלקו, יש ניסיון לטשטש את הסיפור, לשנות את האופי שלו ולהפוך אותו מאסון לתקומה. אני חושב שחלק מהמוטיבציה של הכותבים היא להגיד 'רגע, אנחנו עוד לא בתקומה, אנחנו עוד באסון, ואנחנו רוצים לספר על מה שהיה'. זה נעשה מול קשב ציבורי שקצת מתפוגג, שקצת מחליף נרטיב ורוצה לדבר על דברים אופטימיים, ולפעמים גם לטשטש שאלות של אחריות. הציבור רוצה לדבר על התקומה ועל השיקום, כי זה סיפור שנוח יותר לכולם. אז יש כאן עבודה, הן אישית והן אזרחית, לעצור את המגמה הזו ולהגיד 'לא, אנחנו חווינו פה משהו נורא, ואנחנו רוצים לספר עליו'. המניע הזה מפעיל קצת את הספרים, בוודאי את אלה שיצאו בשנה האחרונה".
התרעות פיקוד העורף