אנשים שבורים באמצע הדרך: שני ספרים על מציאות ישראלית שנפרמת

כביסה שבשם הרומן "כביסה לבנה" היא כביסה ממשית אבל גם שם קוד בתכתובות של אודליה ונרי, זוג נשוי ("זוג וטראנים אנחנו", היא אומרת לו), מושבניקים (מלח הארץ, פשטידות תירס ורשת ב' ברקע), הורים לבן ובת; הוא מה שנקרא "הנדימן" ("זו מילה נהדרת", אומר מישהו. "זה אחד ש־comes in handy. אי אפשר לתרגם אותה לעברית") והיא מורה לציור ואומנית לא מספיק פעילה ("אומן שלא יוצר הוא כמו חקלאי שלא זורע", מטיפה לה אמה). כשהוא כותב לה מן הדרכים "תתלי את הכביסה הלבנה", זה אומר שהוא עומד להתנתק. וכשהוא מסמס "תורידי את הכביסה הלבנה", הוא מתכוון להודיע שהוא בדרך הביתה והכל בסדר. אבל שום דבר לא באמת בסדר בחיי המשפחה הקטנה, שבמבט ראשון נראית כמו משפחה לדוגמה.

נרי שב מצולק בנפשו מאחד המבצעים שבהם השתתף כלוחם בשייטת. אודליה לא יודעת, ואולי לעולם לא תדע, מה הוא חווה שם ומה היה האירוע ששינה אותו ללא הכר. "נרי הוא איש צפרדע. גם עכשיו, אחרי כל השנים, החדרים אצלנו בבית עדיין דמומים. השנים שלו בשייטת השתיקו גם אותנו". דבר אחד ברור: את מחיר הטראומה שלו משלמים הוא וכל הקרובים אליו. אשפוזים ממושכים במחלקה פסיכיאטרית (כולל אשפוז כפוי) הופכים לחלק מהשגרה. נרי קובר את ראשו תחת הכר במיטת בית החולים, ושוקע ב"תרדמת שאין בה איש מלבדו", בזמן שאודליה יושבת שם, "מחכה לשום דבר. כמו בכל יום". "כל פתרון - הוביל לעוד בעיה", ונדמה שהכל מתחיל להתפרק, לבנה אחר לבנה. הילדים לא מזהים את האדם שאביהם הפגוע הפך להיות; הבת אפילו מאשימה את הוריה וטוענת שהם בעצם נהנים מהאשפוזים האלה, ו"אתם שניכם דפוקים". הסקס מתפוגג, וכשהוא כבר קורה, הוא מאמלל. "הידיים שלו שייפו לי את העור, כמו נייר זכוכית", מדווחת אודליה בכנות מכאיבה. "עשינו את מה שעשינו, כמו שני זרים מזדמנים. בלי חום. בלי תקשורת. בכעס, לא באהבה". אבל ההנדימן המקצועי, לעומת זאת, "עמד כל הלילה ועשה אהבה עם העץ", כשגילף משהו. ואז הצ'קים מתחילים לחזור, והאוברדאפט מאמיר לסכום בלתי נתפס של 175 אלף שקל. הקרקע נשמטת תחת רגליה של אודליה, שבדרך גם מאבדת את אמה, אבל למרות הכל, ואף על פי שהיא מתריסה בפני הפסיכיאטר של נרי שבעלה אינו אלא "יוצמח", כלומר לוזר, ומדברת על "גופו המיותר", אודליה לא נוטשת את בעלה בשעתו הקשה, שמתמשכת לאין קץ, כמו מכת גורל. אפשר לחשוד בה שהיא מאמצת את רוח היחידה המובחרת והמוסר הקולקטיבי שלה. "ככה כל הבנים כאן במושב דיברו על האבות שלהם. מי שיכול - הולך לשייטת. ומי שיכול - נשאר בשייטת. ומי שנשאר - לא נשאר מאחור".

אודליה רוצה שבנה ימשיך את המסע שלו בדרום אמריקה, אבל "דווקא בשבעה באוקטובר הוא היה במקום עם קליטה". הוא חוזר מיד לארץ, ו"המלחמה קימטה לו את החלומות". עוד כשהיה חייל קרבי בשירות סדיר, אודליה נחרדה לגלות ש"העיניים שלו הן לא העיניים של הילד שלי. העיניים שלו לא מחייכות ביחד איתו".

טל קופלמן מתארת בעוצמה פיוטית (הבת הקטנה מדברת אפילו על "שירה של עטלף") ואומץ רגשי את הזוגיות הפרטית שסופגת מכה אחר מכה. היא לא מחביאה ולא מלבינה את הכביסה המלוכלכת של החיים. אבל הריקוד האינטימי של אודליה ונרי מהדהד בעל כורחו קיום של גברים ונשים וילדים במדינה שחיה על חרבה, ושבה הצבא - אם נרצה או לא - משתלט על כל חלקה אזרחית טובה. "בנים זה בהשאלה", אומרת אחת האמהות. "אפשר ליהנות מהם שמונה־עשרה שנה, ואז מפקיעים לך אותם". זה משפט נורא, שיכול להיאמר רק במדינה שבה "מתמכרים למלחמות כמו לסמים", אבל אחרי כל השנים, עשוי להישמע כמעט טריוויאלי. וזה אפילו עוד יותר נורא.

אם ספרה של טל קופלמן מנסה "לחבר חוט לחוט במרחב הפרום הזה - מרחב מדומדם, שקוראים לו 'הנפש'", הרי שבספרה של מירב אורן, "חוט מאריך", המוגדר כ"קונטרס" ומורכב משני סיפורים קצרים, המציאות עצמה נפרמת לחלקים, וספק אם ישנם מספיק חוטים בעולם שיוכלו לארגן אותה מחדש. הסיפור הראשון נקרא "כביסה". שוב כביסה. הגיבורה מאבדת אחיזה פיזית בסביבתה, איבריה נושרים לרצפה בזה אחר זה וחדלים לתפקד באופן המצופה מהם. למשל הפה. "לפעמים ראתה אותו, ולפעמים הוא הסתובב סביבה ולא ראתה אותו. לא היה לה ברור מה הוא אמור לעשות, לאכול? ללעוס? והייתה גם השאלה: לאן יגיע המזון לאחר הלעיסה?", דרכה אל המכבסה נעשית ויה דולורוזה טרגית־קומית, והיא מנסה להסתיר את העובדה ש"אין לה אמצע". "לפעמים נשמטו לאנשים הדברים שהחזיקו ביד, גם לה, כי אין לה גוף להצמיד אליו את הכביסה". היא לא לבד במחזה הזה, ונתקלת באנשים שהם רק אוזן או רק אף, למשל. שוב מתבקש לשאול, כמעט באין ברירה, אם גם אורן, בדומה לטל קופלמן, מכבסת פה כביסה של מדינה שלמה, מסוימת מאוד, שאנשיה מרוסקים ומפורקים מטראומה לאומית מסוימת, יותר או פחות. לזכותה ייאמר ש"כביסה" עובד גם כמשל אוניברסלי על עולם משובש ונכה, ואין הכרח לצמצם את גבולותיו הגיאוגרפיים. יש בסיפור איכות סוריאליסטית־היתולית (אך כמובן לא נטולת כאב) שמזכירה יצירות מוקדמות של אורלי קסטל־בלום, אבל אין עוררין על הכישרון הייחודי שאורן מפגינה, גם בסיפור השני, שהעניק לקונטרס את שמו.

"חוט מאריך" מתאר אף הוא אנשים שבורים, שאפשר רק לקוות שיצליחו אי פעם לאחות את שבריהם. אורן מוסיפה לאיור גם שברים של כוסות וחפצים. משפחה עוזבת את ביתה בעקבות אסון מחריד, ועוברת לשכונה חדשה, בתקווה לשקט. אבל השקט הזה מחריש אוזניים, ובתוכו יש צחוק ש"כמעט מעיר את המתים", אם כי אין שום סיבה לצחוק, והבן המתבגר מתאר את הוריו כ"מתנדפים, מתאדים. לא מתאדים. מתאדים זה כמו מתאבדים. זה כמו מתאבנים. זה כמו אבנים. זה כמו מה שנשאר מההורים שלי לפעמים". הנער מתחבר למתרחש בבית השכן, הדומם לכאורה. עד שהדממה הופכת לאימה, שבמרכזה ילדה שנענשת על פשעים שלא ביצעה, ולמעשה על עצם היותה. הנער עוקב אחר קורותיה כעד אילם, משותק מכדי להצילה, או שמא מאובן כמו הוריו, ומגולל את סיפורה, שאת קרעיו הדביק עם קצת מידע מאחותו, בעודו פונה אל הילדה (המתבגרת מהר מדי) - שאיתה מעולם לא החליף מילה - בגוף שני. אורן עושה מעשה ספרותי מופלא ביריעה קצרה כל כך, וטווה בחוטים עדינים ומדויקים עולם שלם של כאב, אשמה וחמלה. שני ספרים מצוינים, דומים אך שונים, של שתי סופרות משובחות. מי יודע, אולי, למרות הכל, עוד לא אבדה התקווה.