"תסמונת מרקוס מורוס": הוא מת בטעות, משתולל בגיהנום, צוחק על הכל ודורש ועדת חקירה

כשהוא רואה אור בוהק בקצה מסדרון, לני מנסה לשמור על אופטימיות. "לרגע חשבתי שאני עומד להפוך לאחד מהתימהונים האלה שנקלעו למסדרון עם האור בקצה והצליחו לחזור ממנו, שאני רק מת קליני, שתכף אפקח את העיניים ואראה מעליי רופאים ואחיות וסניטרים מתחת לפלורסנט של חדר ניתוח. חשבתי שאולי אפילו אוכל למנף את זה - תסריט, הרצאות, טיקטוק, לך תדע. זה לא קרה".

החלמאות הבירוקרטית (ואולי גם הפוליטית) הישראלית מרימה את ראשה האבסורדי והלא ממש פוטוגני כבר בהתחלה. תוקם ועדה, מבטיחים ללני. "ועדה מקיפה. לא אחת שבאה לעגל פינות ולטאטא מתחת לשטיח. וכשיתברר מה בדיוק השתבש, מה גרם לתקלה, והתקלה תוכרז כזו מבחינה רשמית - אנחנו נטפל בה, ונראה מה אפשר לעשות עם המקרה שלך. מה שחשוב כרגע הוא שיתוף פעולה מצידך". כמעט באותה נשימה הם מסבירים לו שמדובר בקשקושי כסת"ח, ושהמקרה שלו אבוד. כלומר, לשתף פעולה הוא צריך, ואפילו חייב, אבל בתמורה הוא יקבל כלום ושום דבר.

"אלוהים גדול", מוסיף ראש הוועדה כשלני מברר בעניין אפשרות ערעור, "אבל גם הבירוקרטיה. זה ייקח זמן. העניין יעבור קודם בוועדה החוקרת. ועד שיוגשו המסקנות - ועדת הערעורים כבולה. בינתיים לא נוכל לשבץ אותך, כי זה מה שאומר הנוהל על תיקים שהולכים לערעור, ואולי תישלח לגיהנום מסוג אחר. אתה תחזור לכאן לעוד דיון, ותשובץ רנדומלית".

ברוכים הבאים ל... מציאות היומיומית כפי שאנחנו מכירים אותה כל כך מקרוב? בשביל זה היה שווה למות? אופס (אזהרת קלקלן: גם מציאות מקבילה תיכנס לתמונה ותעלה את מפלס המתח).

ראש הוועדה מנסה לנחם את לני המזועזע והזועם. "לא כל כך רע למות צעיר. נחסך ממך סבל רב שהיה נגרם לך בעתיד. לא חווית את הטרגדיות הגדולות שהיו לחיים להציע לך. מה עוד שתמיד יהיה מי שיטען שיכול היה לצאת ממך משהו, אלא שאתה לא הספקת. לא כל כך נורא. קח בחשבון שלא היית חי לנצח גם כך, כל לידה ולידה היא בעצם גזר דין מוות. מה גם שאתה זוכה להגשים חלום של רבים, ולהישאר לנצח בן עשרים וחמש".

גיא אורי (גילוי נאות: אנחנו חברים, ומתוקף כך ליוויתי שלבים שונים של כתב היד) הוא עיתונאי ועורך ו"כותב אינדי" כהגדרתו. בספרו הראשון, "נמלים הולכות בטור" (הוצאת מטר), שפורסם תחת השם גיא צדיק שליווה אותו במהלך הקריירה, הוא העמיד במרכז את אודי, צעיר בן 30 שסובל מחוסר מודעות עצמית (שזו מחלה חמורה, אם כי לא סופנית), מוצא את עצמו מאבד מיליוני שקלים בשבריר שנייה, לאחר שדחה הצעה של חבר ילדות למלא יחד טופס טוטו.

הגורל ותעתועיו (או הגורל כטופס טוטו/רולטה רוסית) והרהורים על קיום שכולו אקראיות ושרירותיות, ממשיכים להעסיק אותו גם ב"תסמונת מרקוס מורוס" (על שם האבחנה הפסיכיאטרית המפתיעה שלני מקבל אחרי מותו, כי אף פעם לא מאוחר מדי), רומן שנולד לפני יותר מ-20 שנה ועבר מאז כמה גלגולים, כולל מהדורה באנגלית, לפני שחזר לשפתו המקורית.

השאפתנות של הרומן מתבטאת בין היתר גם בערבוב הנועז במיוחד של ז'אנרים, סגנונות, פסקולים והלכי רוח - פעם ניסוי פילוסופי עם נגיעות סאטיריות, שעשוי להזכיר לטובה את "מוות לסירוגין" של ז'וזה סאראמאגו, שבו אנשים במדינה מסוימת מפסיקים למות פתאום, ללא סיבה, מה שמוביל לכאוס ואנרכיה ולמסקנות בלתי נמנעות על חשיבות המוות בחיים, ופעם סיפור אהבה עצוב וסקסי בגיהינום ועל פני האדמה, רומן חניכה, מסע התבגרות, חשבון נפש, מדע בדיוני אפוקליפטי, מהתלה פרועה, מותחן נקמה שלא היה מבייש את "קיל ביל" של טרנטינו, ותמונות מחיי רווקים מילניאליים בתל אביב, ועוד. עוד? עוד!

ההישג הפנומנלי של אורי הוא בתמרון התזמורתי של כולם ובניווט הספינה המטורללת הזו אל חוף מבטחים ספרותי. הוא לוקח אותנו להרפתקה שבידיים פחות בטוחות או מוכשרות הייתה עלולה להיגמר בכאב ראש ובחילה מהסוג שמוכר בוודאי למי שעלה אי פעם על רכבת הרים בלונה פארק, אבל כאן מסתיימת בניצחון מוחלט.

בהמשך לתופעת הילדה הקטנה בשמלה האדומה ושתי הצמות, במקרה הזה השאלות שהמחבר מעלה מעניינות לא פחות מהתשובות המורכבות. אז בינתיים בואו נשתה משהו צונן לחיי החיים. והמוות. ומה שעומד לפניהם, מאחוריהם ומצדדיהם.