הזיכרון הראשון שלי מיפתח הוא מגיל מאוד צעיר. ארבע, אולי אפילו מוקדם יותר. המטפלת שלי נתנה לי יד, ויאיר, אחי, הלך לידינו, ואז נעצרנו בפינת סמטת אור החיים, מול הבית של יפתח ודבורה, ויאיר אמר למטפלת, "תראי, שם בבית הזה, בקומה השנייה, איפה שהחלון? שם גרה אישה גרושה".
בפעם הראשונה שבאמת ראיתי את יפתח הייתי כבר בכיתה א' - ואז כבר ידעתי עליו עוד כמה דברים. ראינו אותו לפעמים עובר ברחוב עם אמא שלו או יוצא מהמכונית של אבא שלו בחניון של הרובע. למיטב ידיעתי אף אחד לא דיבר איתו, אבל הוא סקרן את כולנו. אמרו עליו שהוא ילד מחונן, גאון.
היו סביבו כל מיני סיפורים ואגדות. למשל, שהוא יודע לדקלם בעל פה את הביוגרפיה של צ'רצ'יל, או שהוא לומד יום בשבוע עם מורה פרטי מהאוניברסיטה כי הוא חכם מדי בשביל החומר שמלמדים בבית הספר. סיפרו שאבא שלו, פרופ' אמנון אלטמן, הוא פילוסוף חשוב, ושכשהוא לימד באוניברסיטה באמריקה סטודנטית שלו הצליחה לסדר אותו ולהוציא ממנו ילד.
אמא שלו, דבורה, גרה ברובע אבל יפתח למד בבית הספר שליד הבית של אבא שלו בקצה השני של העיר, והיה מגיע לרובע רק בחלק מימות השבוע. לפעמים, כשהיינו משחקים סטנגה ברחבה הישנה, מישהו היה צועק שהבן של הגרושה מגיע ואז היינו עוזבים הכול ורצים לאזור מגרש החנייה לעקוב מרחוק אחר הטקס בו אמנון ודבורה היו מעבירים ביניהם את האוצר המסתורי שלהם, ואחר כך היינו צוחקים על המבטא האמריקאי שלה, ועל איך היתה מערבבת עברית ואנגלית במשפטים כמו “לא לגעת ב־rail" או "put it in the זבל".
אנחנו גרנו ברחוב חיי עולם. על המפה זה נראה מרחק נגיעה מהבית של דבורה, אבל באותם ימים זה היה בשבילי כמעט בעיר אחרת. ההליכה בסמטאות של הרובע, כל המדרגות שהיינו צריכים לעבור, והחצרות שהיינו מקצרים דרכן. כמעט לא היינו הולכים דרך הרחוב. היינו מטפסים על גדרות, ולפעמים הולכים דרך הגגות.
בכל האזור הזה אין כבישים חוץ מהכביש העוקף שמגיע אל מגרש החניה. רק סמטאות צפופות, בתי אבן גבוהים משני צדי הרחוב, כמעט בלי מרווחים ביניהם, קשתות גדולות מאבן ירושלמית שלפעמים הפושטקים, כמו שהיינו קוראים להם, היו מטפסים עליהן ומעשנים שם. והכול ליד הכותל, כיפת הסלע, כנסיית הקבר - המקומות שמבחינת כל העולם היו אתרים קדושים, גדולים מהחיים, בשבילנו היו פשוט השכונה שלנו. במערת צדקיהו, למשל, מירי - שלאבא שלה היתה חנות למוצרי יודאיקה ברובע - היתה מראה לבנים הגדולים את הציצי תמורת קרמבו, והמחילות של הקרדו היו המקום שבו אפשר להתחבא כשמתחיל להחשיך וההורים מחפשים אותך.
לא היינו מודעים למשמעות, להיסטוריה, לעוצמות שלהם, ואולי אפילו היום אני מבין את זה רק באופן חלקי. רק שנים אחר כך, כשעזבתי בפעם הראשונה את ירושלים ועברתי ללמוד בגרמניה, התחלתי לקלוט שבעצם גדלתי במקום הכי מרתק בעולם. אנשים התחילו לשאול אותי - מה, אתה מירושלים? ואו, איזה מדהים.
ואני חשבתי: מה מדהים בלהיות מירושלים? כל האנשים שאי־פעם פגשתי היו מירושלים. אני זוכר שהמורה להיסטוריה ביסודי צעק עלינו פעם איך אנחנו מסוגלים להיות אדישים לכך שמהחלון של הכיתה רואים את כנסיית הדורמיציון, ושמיליוני אנשים ברחבי העולם היו נותנים את כל הכסף שלהם רק בשביל לראות את הנופים האלה. הבטנו בו במבט מזוגג ולא הבנו מה הוא רוצה מאתנו, מבחינתנו זה פשוט היה הנוף שרואים מהחלון של הכיתה.
בימי שישי, יאיר ואני היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת. הייתי שר את כל מזמורי קבלת השבת, אותם ידעתי בעל פה, ואחר כך יוצא החוצה ומביט בקנאה בילדי הרובע ששיחקו תופסת ברחבה, בתקווה שאולי יום אחד הם ירשו לי להצטרף אליהם. כשהתפילה הסתיימה, האבות היו יוצאים החוצה עם האחים הגדולים ואנחנו היינו נצמדים אליהם והולכים משם יחד.
כשנכנסנו הביתה, הטלוויזיה היתה פתוחה על הסרט הערבי של יום שישי, בלי קול, כדי שהשכנים לא יכעסו שאנחנו מחללים שבת, ואז הגיע הרגע הקסום של ערבי שבת. אבא היה מתיישב לבדו ליד השולחן ומתחיל לשיר את "שלום עליכם מלאכי השלום". הוא שר באטיות, וכל מילה בקעה מגרונו בהמון אהבה. במיוחד אהבתי כשהוא היה מגיע לשורה "ברכוני לשלום, מלאכי השלום".
הייתי עוצם עיניים במהלך הפאוזה שלפני, מחכה למילים שנשמעו כמו זעקה שנישאת אל בית האלוהים הממוקם כמה רחובות מאיתנו. נוסף על בני המשפחה היו מצטרפים גם כמה אורחים קבועים שההורים שלי ריחמו עליהם כי לא היה להם עם מי לאכול ארוחת שבת, כמו השכנים, אדון וגברת בלוך, שבנם היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.
אברהם, זקן שכמעט לא אמר מילה ואמא הסבירה שכמוה, גם הוא הגיע משם. אמא הרבתה באמירות מרומזות הקשורות לילדות שלה, כמו "גם הוא הגיע משם" או "הבית האמיתי שלנו", ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. וגם עדנה סוקולוביץ' האלמנה, שבאיזשהו שלב החליטה שהארוחות אצלנו לא מספיק לפי המהדרין והפסיקה לבוא.
אהבתי את הדרמה, את הטקסיות. הייתי מדמיין איך השירה של אבא נישאת מהבית שלנו אל הסמטאות שליד, מזמינה את האורחים להיות חלק משולחן השבת שלנו. אבא היה ממתין שכולם יסיימו לאכול, ואז אומר כמה משפטים, שחזרו על עצמם מדי שבוע ובכל זאת נשמעו אותנטיים, כאילו חשב עליהם באותו רגע בפעם הראשונה. בהתחלה הוא היה מודה לאורחים שמכבדים אותנו בנוכחותם ואז מוסיף ש"לעולם לא נשכח את הבית שחרב ואת חובתנו לחזור ולהקים בית חדש תחתיו כאן בעיר הנצח".
כולם היו ממלמלים בהסכמה, כולל אמא, שברגעים האלה תמיד עצמה עיניים והחזיקה את כפות ידיה על החזה, ויאיר הסביר לי שהיא חושבת על "הבית האמיתי" ההוא שהמשפחה שלה השאירה שם. הטקס הזה התנהל בכל ערב שבת באותה הצורה, ואפילו שטיפת הכלים וסידור המטבח היו חלק מההצגה שאני הייתי אחד השחקנים בה. אחרי שהיינו מסדרים הייתי עולה לגג לתלות את מפת השולחן לייבוש, ולפני השינה הייתי מדמיין איך מחוץ לחומות אפשר לזהות את הבית שלנו לפי הדגל הלבן שמתנוסס על הגג.
בכיתה א', לקראת אמצע שנת הלימודים, הרב בבית הכנסת אמר לאבא שבערב שבת הבא הוא מזמין אותו להצטרף אל החזן בסוף התפילה ולהוביל את שירת "אדון עולם". אבא אמר שיהיה לו לכבוד והרב הוסיף, "הכבוד שלנו, תעלה גם את הבן איתך". כל כך התרגשתי.
מאוד אהבתי לשיר, ויותר מהכול חלמתי לשיר מול קהל. סיפרתי ליואל, המורה למוזיקה, שבשבוע הבא אשיר לפני כולם בבית הכנסת והוא הסכים לעשות איתי חזרות על השיר אחרי הלימודים. דמיינתי איך אני עומד ליד אבא, מתחיל לשיר בקול רם ובטוח, והקהל נותן לי להוביל את השירה ומצטרף רק בפזמון החוזר.
בערב שבת הייתי מרוכז כל כולי בתפילה והרגשתי את הלב שלי דופק במהירות. גם יואל, שבדרך כלל התפלל בבית הכנסת הספרדי, הגיע להתפלל לידינו, בהזמנתי. לקראת סיום התפילה אחד מעוזרי הרב סימן לאבא, והוא קם ממקומו, הסתובב אלינו ואמר, "יאיר, בוא תשיר יחד איתי".
רק כששניהם צעדו אל הבמה קלטתי שאבא בכלל לא העלה על דעתו לקחת אותי לשיר איתו, ואפילו לא שם לב כמה אני מחכה לרגע הזה. כשהם עלו על הבמה קמתי ויצאתי במהירות החוצה, פתחתי את דלת בית הכנסת אל הצינה שברחבה שמחוצה לו והתחלתי לרוץ, מנסה להתרחק מהר כדי לא לשמוע את השירה של יאיר. חלפתי על פני הילדים המשחקים, שנעצרו להביט בי מופתעים, ונבלעתי בסמטאות עד שהייתי רחוק מעיניהם. ידעתי שהתפילה כבר הסתיימה ושתיכף יכעסו שאני מסתובב לבד בחוץ, אבל לא הייתי מסוגל לחזור הביתה.
התרעות פיקוד העורף