בניגוד אלי, שמתנהלת כמו תיירת בתוך הזמן, מארגנת הכול בהתרגשות ובחיפזון ברגע האחרון, ראול - בן זוגי, אישי, או איך שלא קוראים לזה היום - על פי רוב מקדים להגיע. הוא מקפיד על כך כפי שהוא דואג לארגן ולסדר כל דבר בחיינו. את המסיבות שהוא עורך הוא נוהג לתכנן מראש כאילו היו רומן חדש שהוא עומד לכתוב: מתאים בתשומת לב את התאורה, את מערכות הלבוש, את הניחוחות ואת הטעמים.
ביום חמישי ההוא קבענו להיפגש בבית. חיכיתי לו רבע שעה שהפכה לחצי שעה שנמתחה לשעה וחצי. התקשרתי אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. "איפה אתה?" סיננתי בכעס מרוסן בהודעה קולית והוספתי בדאגה: "מקווה שהכול בסדר, אתה בא?"
צעדתי הלוך ושוב בסלון. אולי הוא מתעכב כי ההכנות הפעם מורכבות במיוחד? פעם הזמין למעני בקבוק במהדורה מוגבלת וסודית של היין האהוב עלי מיקב קטן בריוחה שבספרד, ואני מזגתי אותו לטבורו ואז ליקקתי אותו משם. כדי להזמין את היין הנדיר, גיליתי אחר כך, ראול שמר במשך שנים על קשר עם בעל היקב שבו ביקרנו באחד מטיולינו לחו"ל. נזכרתי גם במסיבה שבה הפגשתי את ראול עם אחד הסופרים האהובים עליו, צבי תבואה, שהיה מיזנתרופ ידוע. התכתבתי איתו במשך כמעט שנה עד שהסכים לארח את ראול ואותי לתה בדירתו הקודרת חודשיים לפני שנפטר. במסיבה אחרת לקח אותי ראול לחנות ספרים משומשים. שם, הציב בפנַי כתב חידה, שהפנה אותי בזה אחר זה לכרכיהם הבלויים של ספרי הילדות האהובים עלי ביותר. מתוך כל אחד מהספרים נפל לידי פתק שבו נכתבה שורה אחת. בזו אחר זו, הצטרפו השורות לשיר אהבה שכתב לי.
במשך 25 שנה היו גם מסיבות שהתבטלו, אבל הצלחתי להיזכר רק באחת שראול נעדר ממנה בלי התראה. גם אותה, ידעתי, תכנן היטב. רצפת הפרקט הדהויה גנחה תחת רגלי בפלאץ' פלאץ' פלאץ' מאומץ. הריח שעמד בחלל האפלולי של הבית הישן שלנו בפרדסיה היה כבד ודחוס. ידעתי שאני צריכה לאוורר יותר - "לפתוח חלונות", כמו שאמא שלי הייתה אומרת - אבל לא עשיתי את זה כמו שלא עשיתי עוד כל כך הרבה דברים מאז שפיטרו אותי מהעיתון. שאפתי את ניחוח האבק שעלה מהספרייה העצומה שראול התעקש לתחזק ונתקעתי מול קיר בגוון שהתכנה בורדו.
פניתי לשירותים שבקומה התחתונה, פסעתי לתוך החדרון המחופה חרסינה ונעמדתי מול המראה העגולה. קירבתי את פני לזגוגית ובחנתי את עורי תחת אור הפלורסנט חסר הרחמים. ידעתי שהגעתי לגיל שבו רואים על אנשים את החטאים שלהם: את כוסות היין המיותרות, את העשן שנאחז בריאות, את המזונות הרעים ואת המחשבות הרעות. כולם זורמים בין הגבות כנחלים שמתרחבים ומעמיקים. זה הגיל שבו הזמן, כמו חוב שהלך וצבר ריבית, מגיע למועד הפירעון שלו ושולח נציגי הוצאה לפועל, שגובים בידיים בלתי נראות את כל מה שהעור והעצבים חייבים לו, ויותר.
מתחתי את עור פנַי מעלה, הרפיתי ובחנתי את הצניחה. "פלופ", סימנו הלחיים שלי. "פליפ", סימן הצוואר שהלך והתרופף בשנים האחרונות. צבטתי את לחיי ובחנתי כמה זמן לוקח לעור לחזור למקומו. די, תפסיקי, גערתי בעצמי לבסוף בלי קול. את לא רוצה להיות מלאה נקודות אדומות.
שטפתי את פני במים קרים וטיפסתי לקומה השנייה של הבית, מדלגת מעל המדרגה השלישית. הייתה שם מרצפת שהתרופפה, אבל לא תיקַנו כבר שנים. לקחתי סיגריה מהחפיסה שנחה על השידה שליד המיטה הזוגית, יצאתי לגג והתבוננתי ברחוב המנומנם תוך שאני מוצצת את הפילטר.
כשהתקרבתי לסוף הסיגריה, הטלפון שלי רטט. "סוף סוף!" מלמלתי, אבל כששלפתי את המכשיר מכיסי גיליתי שבמקום שמו של ראול, על המסך הבהב שם שלא ראיתי כבר שנתיים: אלכס.
"כן?" שאלתי את המכשיר, מופתעת. לא ידעתי לאיזה טון לצפות. חששתי שאלכס מאוכזב מכך שלא התקשרתי אליו כל כך הרבה זמן, אבל בשנתיים האחרונות עברתי לא מעט שיט משלי, וזה לא כאילו שהוא ניסה ליצור קשר.
אלכס ואני נפגשנו לראשונה בתחילת שנות ה־90. הוא היה אז קצין בילוש מתחיל במחוז תל אביב, ואני כתבת פלילים בתחילת דרכה, גורת עיתונות נלהבת. פרשת המתים הנעלמים סחפה את שנינו: ארבע גופות שנעלמו ממקומות שונים במרכז הארץ, ואף אחד לא הצליח לגלות לאן או איך. לא נמצא דבר שקשר ביניהן, חוץ מהעובדה שהמתים היו כולם עריריים או מנותקים ממשפחותיהם.
כשנעלם זאב שטיגלר, המת הראשון, חשבתי שזה מעניין. ראיינתי כמה מהעובדים ומהדיירים בבית האבות מטע־החיים, שממנו נעלמה גופתו. שם פגשתי לראשונה את אלכס - שהיה אז הפקד המוצק, הנחוש והלא־לגמרי־מדוגם אלכסנדר אורלנד. הצלבנו מבטים סקרניים וחשדניים, שהתחלפו בהנהונים של זיהוי כאשר נפגשנו שוב בבניין שבו חי זאב לפני שעבר לדיור המוגן.
העורך שלי החליט שהסיפור לא שווה יותר מידיעה קטנה, ושינה את דעתו רק כשגופתה של אישה במעגל הזנות - אלה ויין שְׁמָהּ - נעלמה מפינת רחוב בדרום תל אביב. בלי להתגאות, אבל גם בלי להצטנע, אני הייתי הראשונה שקישרה בין המקרים. איתרתי את האישה שמצאה את אלה המתה, התקשרה למשטרה ונמלטה לפני שהניידת הגיעה. "את בטוחה שהיא לא הייתה בחיים כשהתקשרת?" הקשיתי. "אם אני בטוחה?!" היא אמרה כמעט בבוז. "תאמיני לי, אני הייתי אחות בבית החולים הכי גדול בחרקוב, וראיתי הרבה גופות בחיים שלי. מתה זה מתה!".
סיקרתי את הפרשה בלהיטות. באובססיביות, אם להיות כנה. זווית פי נרעדה באותה תקופה בתדירות מטרידה. הייתי כתבת צעירה, אלכס היה ראש הצח"מ שהופקד על הפרשה, ונדמה לי שאת שנינו המתים הנעלמים רדפו כמו צל. הרכבנו, הוא בתחנה ואני במערכת העיתון, תרשימי זרימה עם שמות ומקומות, תאריכים ושעות. כל כיוון שעלה על הדעת נבדק: הכיוון הביטחוני, כמובן; האפשרות שמדובר בפטישיסט, אולי אפילו בנקרופיל. במשך תקופה מסוימת חשדתי שמדובר בפעילות של כת מוזרה שגונבת גופות ועורכת בהן טקסים מורבידיים. בתקופה אחרת בדקתי אם ייתכן שמדובר בגורם שהזדקק לגופות לצורך ניסויים רפואיים, אבל אותיות התשבץ לא התקבצו יחד לתשובה ברורה.
וכמו שהגופות התחילו להיעלם, כך הן הפסיקו. הגופה הרביעית נעלמה בספטמבר 1992, וכשעברו כמה חודשים בלי גופה חמישית, התברר שלאף אחד לא היו עניין או משאבים להמשיך לחקור את הנושא. פרשת המתים הנעלמים הפכה לפרט טריוויה אזוטרי, כזה שצץ לפעמים בשיחות סלון כשהנושאים האחרים לשיחה אוזלים או מופיע במדור "20 שאלות" של "הארץ".
"אז פעם האדמה כולה הייתה יבשה אחת. פנגיאה, קראו לה", ראול החל לספר בבס מהמהם שהפריע לי להתרכז. "פנגיאה הייתה שטח פראי ואדיר שנמתח וחיבק את כל כדור הארץ", הוא מתח את גפיו וכרך אותם סביבי כקליפה, ידיים ורגליים גם יחד, ממחיז את הדברים כדרכו.
"אבל הלוחות הטקטוניים זזו. את יודעת איך זה לוחות טקטוניים - אתה חושב שהם יציבים, אבל הם תמיד בתנועה. פנגיאה נבקעה והפכה ליבשות נפרדות שהתרחקו והתרחקו. מאז היבשות מתגעגעות אחת לשנייה, וגם האנשים מתגעגעים. אם את שואלת אותי, בגלל זה פורצות כל המלחמות ונכתבים כל השירים. בגלל זה אנשים מתמכרים ומתאבדים, מחפשים כל החיים משהו שהם לא יודעים מהו. כי כולנו משתוקקים לחזור לפנגיאה שלנו. אנחנו מסתובבים בעולם מוכי געגועים לארץ שלמה בלי להבין שזו ההיסטוריה שלנו שקוראת לנו, כמו מצפן מקולקל, לחזור ליבשה שנשברה כבר מזמן".
התרעות פיקוד העורף