דניאל קלמן, "הבמאי", מגרמנית: ניצה בן ארי, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, 366 עמ׳
אומנות היא לא מילה גסה, אומר הבמאי שבמרכז "הבמאי", כשמישהו שואל אותו: "אבל זה לא נראה לך מוזר שבאמצע חורבן העולם אנחנו עושים סרט כזה? כזאת... יצירת אומנות? (...) יותר נכון משהו יוצא דופן". לבמאי יש תשובה שהוא שולף ללא היסוס, והיא מזקקת את רוח הרומן המצוין כולו. "הזמנים תמיד יוצאי דופן. האומנות אף פעם לא הולמת. תמיד לא נחוצה כאשר היא מופיעה. ויותר מאוחר, במבט לאחור, היא הדבר היחיד שהיה חשוב".
מקור הצמרמורת שעוברת בגב הקורא לנוכח האמירה הזאת כפול: גם הידיעה שהסרט המדובר מצטלם במהלך מלחמת העולם השנייה, בחסות הרייך השלישי ובמימונו, וגם ההבנה ש"חורבן העולם" רחוק מלהיות רק ביטוי ספרותי והיסטורי.
כפי שנציגי השלטון מסבירים לסופר בריטי שחושש כי לא יוכל לכתוב "ספרים גרמניים על מרימי משקולות וסוסים": "אתה יכול לכתוב תסכיתים לרדיו. שום פוליטיקה. לעולם לא היינו דורשים דבר כזה. סתם פטפוטים קלילים שבהם תגיד שאנחנו הגרמנים גם אנחנו אנושיים, לא מפלצות".
פאבסט הפגוע (קלמן מגדיל ומתאר אותו כ"מוכה" ו"פצוע"), שהושפל בהוליווד, שם קיבל תסריטים שלא לפי רמתו ואף הוצע לו לעבוד כעוזר של מי שעד לא מזמן היה העוזר שלו, מנסה להגן על עצמו בכוחותיו האחרונים. "והרנסנס? מה עם בני בורג'ה וההרעלות שלהם, מה עם שייקספיר, שהיה צריך לעשות תיאומים עם אליזבת? שירים אפשר לכתוב לבד, תמונות אפשר לצייר לבד, אבל סרטים? בשבילם תמיד צריך כוח וכסף (...) אולי לא כל כך חשוב מה שרוצים. חשוב לעשות אומנות בנסיבות שמזדמנות לך. אלה הנסיבות שלי עכשיו, ואת יודעת מה, הן לא כל כך גרועות!".
פאבסט כמובן משקר לעצמו בסופו של דבר. הוא מאמין שסרטיו יישארו הרבה אחרי שהיטלר יישכח. הוא טועה. והוא מסרב לראות את מה שמתרחש סביבו ומתחת לאפו, שכל העולם רואה, עד שאין לו ברירה אלא לראות. ולהתרסק. על הרלוונטיות של הסיפור לזמננו מיותר להכביר מילים.
הכתיבה של קלמן סוערת, קולנועית (ברוח פאבסט, שאמר, "אסור למצלמה לעבוד בלי סיבה, היא חייבת תמיד לעקוב אחרי התנועה"), מרובדת ומלאת הומור מריר. הוא מאיר לנו (שמו הגרמני של הספר הוא "משחק האור") את דמותו הבלתי נשכחת של פאבסט מבעד לעיניהן של דמויות אחרות, מרתקות לא פחות, כמו עוזר במאי שמוחו בוגד בו וזיכרונו מהתל בו, גרטה גרבו בכבודה ובעצמה (פאבסט לימד אותה לשחק במילים האלה: "אל תזיזי בכלל את הפנים, אל תשחקי. הסבל של הבחורה הזאת הוא לא משהו שאת יכולה להרגיש, גם לא משהו שאת יודעת עליו") ובנו היחיד, שהצטרף לנוער ההיטלראי וחייו היו עגומים ופגומים.
נימי הנפש של הדמויות מוכרים לקלמן כמו "אניצי העשב הקטנים שצצו דרך הסדקים באספלט ורעדו ברוח" במקום אחר, והוא מצטיין בניואנסים. טרודה מנסה להסביר לשחקן בסרט שלה, שדמותו מאבדת את דרכה עד שאינה יכולה למצוא לבדה את הדרך בחזרה אל האור. זה, בקליפת אגוז, הסיפור כולו. של פאבסט וכנראה גם שלנו, עכשיו או תמיד.
המדור מרכין ראש לזכרה של יוצרת מופלאה באמת, שחתומה על חד-הקרן "הו - מאמה" (הוצאת אפיק), שהיה מועמד לפרס ספיר ב-2023, ובו כיכבו בין היתר קיפודה גוססת ואישה שאהבה את בעלה כי "משוגע זה שווה יותר מכל היופי שבעולם". בצלאלי ארזה באריזה אחת מסחררת חושים גם שיגעון וגם את כל היופי שבעולם, ועשתה זאת כפי שלא ראינו מעולם. היא הייתה זן נדיר במיוחד, והפרידה בטרם עת ממנה מצערת ביותר
התרעות פיקוד העורף