"זמן מחצית החיים": ישראל נמחקת מהמפה בעתיד הלא מאוד רחוק. מה עושים?

אם הרומן הזה מטריד, זה רק מפני שהמציאות מטרידה הרבה יותר. המציאות, כמו תמיד, מתעלה על כל תרחיש שתסריטאי זוכה אוסקר היה מסוגל או מעז להמציא. אבל בר בכל זאת מנסה לתת פייט להשראה ההוליוודית. מילא גילויי הקניבליזם, מילא הרפסודות העמוסות בניצולים, שטובעו ונקצרו, “ואז הנחתות הגיעו עם מוקשים נגד אדם, גדרות תיל שצפו על פני הים"; עזבו אתכם אפילו מאורות הניאון המהבהבים בחדר המצב (או חדר ה"אין מצב", כהגדרת רופאה נואשת), ו"אין דבר שמבשר על תקלה איומה יותר מאור ניאון מהבהב.

אם הניאונים החליטו לוותר, כנראה הציוויליזציה קרסה"; תשכחו מ"הטבח בשופטי העליון" (שאלה שלוש המילים היחידות בספר שמוקדשות לו, כאילו הוא מובן מאליו) ומהכנסת המבוקעת, חלונות הוויטראז' השבורים לרסיסים והרחבה שבה פזורים עמודי תלייה. מבחינתי לפחות, הבוקס בבטן הגיע ברגע שרב"ט נווה צוף, שדרן תורן בגלי צה"ל, פתח מיקרופון, כאילו היה רובין וויליאמס ב"בוקר טוב וייטנאם", אבל בגרסת סוף העולם. “גלי צה"ל, השעה... וואללה, לא יודע. בטח יש איזושהי שעה איפשהו (...) כמו שאתם יודעים, אין דיווחי תנועה בשעה הזאת. כלומר, אי אפשר לנסוע לשום מקום (...) הייתי מודה לטכנאי השידור ולעורכים ולכל אלה, אבל למרבה הצער הם מתים. או ככה לפחות זה נראה".

המאזין בספר מוצא את עצמו מרחם על השדרן האומלל. “נשמע שהוא ממש צעיר ומבוהל. דביר הניח שאין באמת גיל טוב לחוות בו אפוקליפסה, אבל בכל זאת מצא את עצמו חושב על הבחור המבוהל הזה. בגיל שבו הוא עכשיו, עשרים בערך, כבר מצפים ממנו להיות עצמאי ולא לחסות מתחת לסינר של איזו אמא אווזה, אבל מצד שני הוא לא באמת מבוגר אמיתי שרכש מספיק כלים בשביל להתמודד עם הזוועה שמתרחשת בחוץ".

ספק אם גם למבוגרים “אמיתיים" יש מספיק כלים להתמודד עם מה שנראה כמו חלום בלהות לא אמיתי. אחד הגופים שנוסדים אוטומטית בצל האירועים הוא נמ"ק - ניהול מצבי קיצון. “אנחנו יחידה קטנה", מסביר בסבלנות סרקסטית אחד מאנשיה לאזרח היסטרי שנקלע למקום הלא נכון ברגע הלא נכון, ואיך אפשר שלא להיות היסטרי כששום מקום ושום רגע אינם נכונים?

“קטנה מספיק. לא קטנה מדי. בדיוק במידה הנכונה. אם תרצה, אנחנו הדוב הקטן של זהבה. יחידות אחרות היו גדולות מדי, קשות מדי, לא נעימות כאלה. המרק שלהן היה קר, הכיסא קשה. ואז מצאו יחידה שהיא בדיוק, אבל בדיוק, טובה. אנחנו. נמ"ק. ניהול מצבי קיצון. ומה שיש כאן, אדוני, זה מצב קיצון. אז אני מציע, בכל הכבוד הראוי, שתזדיין לי מהעיניים לפני שתקרה לך תאונה מצערת".

מקור האסון, או מבול האסונות שממדיו תנ"כיים, אפילו אינו ידוע בדיוק, וגם אינו משנה (אבל יש לו שם, “אומגליק", צרה גדולה ביידיש בואכה גרמנית). וירוס קטלני? תאונה גרעינית? פלישה מתואמת או הפיכה צבאית? מה שמשנה זו השורה התחתונה, והיא נוראית וככל הנראה בלתי הפיכה.

הספר נכתב כבר לפני שנים, טרם 7 באוקטובר, והמתין במחשב של בר דווקא לעיתוי שבו כותרת “השואה החדשה" לא נשמעת כמו משהו מופרך, וכך גם לא פרטנות בנוסח: “הבינו מהר מאוד לאן האנשים נעלמו. בתי הזיקוק הלכו ביום השלישי, הכור ברביעי, או בחמישי, והצבא עם השטויות שלו. בתוך שבוע חזרנו לאלפיים שנות גלות. להיות עם נכחד בארצנו". “זמן מחצית חיים" הוא מונח מדעי, שמתאר את הזמן הדרוש לכמות של חומר רדיואקטיבי להצטמצם לחצי.

בר בוחן, בהומור שחור שמזכיר לעיתים את זה של אילנות גבוהים - וזרים - כמו ג'וזף הלר ב"מלכוד 22" או קורט וונגוט ב"בית מטבחיים 5", את שאלת המשמעות והתקווה בעולם שקורס אל תוך עצמו. הנגיעות שלו ישראליות מאוד, החל באבחון קליני של בכי של ישראלים בחו"ל (“בכי יבש. בלי דמעות"), עבור במישהו שמדבר על חוה אלברשטיין ה"שואלת או מצהירה שהחיטה צומחת שוב", קצין ישראלי שמתחשבן לאחור כמו שרק קצינים ישראלים מתחשבנים (“הייתי אמור לקבל אלוף, אבל אז קיטי, השמוק הזה שנהיה ראש אכ"א רק בגלל ששאול הסתבך עם התאונת אימונים ההיא"...), וכלה בערגה לממתקים ישראליים ספציפיים במיוחד.

גם ההתגייסות הקולקטיבית למען מדינה שאינה קיימת עוד, וגישת ה"נו מה, המדינה קוראת לנו, אז חוזרים" שמבטא בפשטות הקצין המתחשבן, מוצגת פה במלוא יופיה. או עליבותה הטרגית. לשיפוטכם. “כוחנו באחדותנו", נואם מישהו ומאמין לכל קלישאה שיוצאת לו מהפה, “כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". עולה על כולם נעמי בת ברכה מ"מובלעת תל אביב, הטריטוריה הישראלית" באותו עתיד לא מאוד רחוק שבר מצייר.

היא מתעדת את פועלה הפרטיזני, מכנה את עצמה בין היתר “הכלבה הצנחנית", לא רואה בעיניים מרוב תאוות נקמה, בטוחה שתיכנס לספרי ההיסטוריה לפחות כמו אנה פרנק, וגם טוענת: “אני אישה יפה. אני יודעת שאני יפה. אני גם צעירה, יחסית. לא פרגית צעירה, כמו שאומרים, אבל בהחלט יכולה עדיין להיות ברשימת ארבעים הניצולים הלוהטים ביותר מתחת לארבעים". ללמדכם שגם סוף העולם בכבודו ובעצמו (ובעצם למה להגזים? זה רק סופה של ישראל, שבה החיטה לא תצמח שוב) אינו אלא תחרות לייקים באינסטגרם.