פרק מתוך ספרה של יערה שחורי "דיוקן עצמי של אימי"

1963

במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. שלושתם ידעו זאת, הילדה, אימה ואביה. משולש שאינו שווה צלעות. שם האב קופל, שם האם אדלה אלטע, ולה קראו רבקה או רבקה'לה. היא הבת. זאת שכונה קטנה בצפונה של העיר. לא רחוק מהירקון. בבוקר שבו קופל חלה, כשהתמוטט על ספת הבורגונדי הקצרה, הוא לא הצליח לדבר והעולם נגלה אליו כפול, פעמיים הארון, פעמיים אשתו, פעמיים המנורה. בעודו שכוב על הספה שהייתה גאוות אשתו, הניחה אדלה מטפחת קרה על מצחו ורצה לשכנים, חצי קומה למעלה, לאלה עם הטלפון. שכנים ששמעו את הסירנה עמדו בחלון וראו את אוטו מגן דויד, את האמבולנס, פונה לרחוב הקטן, החד־סטרי, כתם לבן זז בשדרה מוריקה. בשעה הזאת רבקה'לה, בתם היחידה, שיחקה עם הילדים ברחוב הסמוך. ברחוב שבו התגוררה לא היה עם מי לשחק. "היה חרם", הסבירה לי בלי להסביר. שבת בבוקר, שעה שלמה רצה משולהבת וקפאה במשחק 'עמודו' כשנשמעה הנזיפה. שכנה מן הבית הסמוך, מספר חמש, נעמדה מולה וצעקה: "אבא שלך גוסס ואת משחקת!", אז רצה הביתה. כאיילה שלוחה, לא, לא איילה. חיה אחרת. אולי יען, ציפור משונה. אבל לרוץ היא רצה.

ביום ההוא היא הייתה בת אחת־עשרה ומות אביה בא לה בחטף. כמעט אמרתי: בהפתעה, וכאן יש לדייק. המילה הפתעה שימשה לדברים אחרים, עליזים יותר, דברים שציפתה להם, דברים שנדמה שהתרחשו רק בסמוך לה, ולא לה, למשל מסיבות. לא אותן חגיגות דלות שנערכו בבית הספר תחת הלוח שתלויות עליו עונות השנה, חגיגות שצוינו כדי לצאת כדי חובה, ומורים משועממים הסתכלו בילדים שאינם רוקדים, אלא בבית, כשמפנים את הרהיטים ומגלגלים את השטיח והרדיו משמיע מוזיקה. הפתעה כדוגמת שמלה חדשה, תפורה מבד מנוקד. כמו ספר הניתן לה במתנה. יד המונחת על ראשה. כן, הפתעות מסוג זה, דברים המרככים את החיים, לא היו אצלה ממש.

אולי זאת ציפיית הקוראים שמות אבי הילדה יכה אותה בתדהמה. הרי הכול התרחש מהר כל כך, בתוך כמה שעות מת אדם. אבל הבת הזאת לא נדהמה ממות האב הזה. היא נבהלה, כן. אך לא פעם חשבה שהיא עצמה אחת מהם, ממחנה המתים מאוד, שהיא הילדה שנלקחה מבין זרועות שגוועו, עצמות על עצמות, ורק במקרה השתחררה מלפיתת המוות. אולי המתים הפרישו אותה כמו מעשר. כמו תרומה דחוקה, כמו מישהי שיכלו להסתדר בלעדיה ובכל זאת החתימו את מצחה, כמו חותמת במסמך מעבר רשמי. שמה שלה נכתב לחיים. כך שהיא, דווקא היא, כמעט עד להכעיס, נותרה ילדה חיה.

כשהגיעה הביתה נשלחה במהירות אל השכנה מלמעלה, מוזהרת להתנהג כיאות. "כולנו יהודים כאן, ידאגו לך", אמרה לה אימה ברגשנות לא ברורה, ואימא שלי - שכמעט לא הכירה מישהו שאינו יהודי - לא הבינה מדוע דווקא זה נאמר, אבל הרכינה ראש וחצתה את המרחק הקצר שהפריד בין הדירות, שלוש מדרגות. היא ישבה בדממה והשעות חלפו, ובכל זאת עוד לא היה מאוחר. בן השכנים ניסה שלא להביט בה ובכל זאת הגניב מבטים. הציעו לה לשים ראש ולישון בחדר הנוסף. על מיטה מתקפלת. נתנו לה קקאו ופרוסת לחם וביצה. הציעו מרמלדה כתומה ללחם.

היא חשבה שתקיא את הקקאו אבל לא הקיאה. היא חשבה שלא תוכל לישון ונרדמה. לפני שנרדמה חשבה אימי בת האחת־עשרה עד כמה הדירות שונות. אף על פי שהמבנה הפנימי היה זהה, אפילו הצללים שטיפסו שם על הקירות היו שונים. אור הסתנן מהרווח שתחת הדלת. הצל בא. כאילו ידי זר סימנו שם צללית של קוף מטפס, עכביש ארוך רגליים. אימי עצמה את עיניה בחוזקה. הוריה עדיין היו בבית החולים. היא ידעה שהוא עומד למות. היא כבר שמעה את הבכי.

"יותר טוב לך לישון", אמרה לה השכנה, שהציעה לה מיטה ולא ידעה איך לגלות רוך כלפי הילדה המשונה, שאפילו מות אביה לא גרם לה לרצות לחבוק אותה בזרועותיה. היא לא ידעה איך מחבקים ילדה שכזאת. אפילו לא יכלה להחליק על שערותיה, כי אלה נגזזו לאחרונה ושיוו לה מראה עגום עוד יותר. אימי צייתה ושכבה במיטה הצרה כאילו השינה הייתה פעולה רצונית ובאמצעות שתי מילים, "שני עכשיו", תוכל להפיל על עצמה תרדמה.

במיטה השאולה, מעל סדין שאול ותחת שמיכת פיקה שאולה, משתדלת שלא לזוז, כאילו היא עצמה הייתה קבורה מתחת, שמעה רבקה'לה את המילים "קריש דם". אולי משום שהקריש נשמע לה כמו כריש, היא חשבה על טביעה. האם אפשר לטבוע בתוך הדם שלך עצמך? אפה שלה נטה לדמם בגלל וריד רוטט. אף על פי שאותו בוקר יכול לשמש כעדות מסוימת, היא לא הרבתה לשחק עם ילדים ולכן, מלבד האף המטפטף, גם לא הרבתה להיפצע. בעיני רוחה ראתה את דמו של אביה מתפשט בסילונים אל תוך מי אוקיינוס כהים.

בלילה, במה שכינו השעות הקטנות, שמעה את הבכי. הבכי היה הרץ הראשון, שבור הרגליים, שבישר על מותו של אביה. ואז הן היו שתיים שבכו, בוכות בקנון, עד שלבסוף נשמע שוב רק קולה של האם מהדירה הסמוכה. ובכל זאת, מתוך היבבות נוצרו מילים.

בבוקר, כשאמרה לה השכנה מפורשות, "רבקה'לה, אבא מת", הדבר שכינתה עולם הצטמצם לקירות, לסדין לבן ועליו פסי תכלת, לפיג'מה שאולה. היא הסתכלה בעיני החרוזים של השכנה, עיניים שנקבעו בפנים בצקיים, עיניים שכל הריסים סביבן נשרו, והגבות מעליהן צוירו טריות מדי בוקר, בנקודות החן העדשיות שניקדו את פניה, פנים איומים כמסכה, ואמרה בשקט ("למה את מדברת כל כך בשקט? דברי בקול, ילדה") "אני יודעת".

היא רצתה לחזור הביתה, אל חצי החדר שלה, אבל נשארה בחדר הזר. היא פרשה את אצבעות היד קרוב מול פניה: האין הוא רווח בין שתי אצבעות. אחר כך העמידה פנים שהיד שלה מתה, שהיא קטועת גפיים, שמעכשיו תצטרך לצייר עם הפה או הרגל, ואת ציוריה ינציחו על כרטיסי השנה טובה שאימא שלה מחבבת, ואימה תוכל לקנות את הגלויות אגודות ביחידות של עשר באדיבות אגודת ציירי הפה והרגל ולומר לשכנים, את זה רבקה'לה ציירה.

המוות שלח אליה את כל האצבעות ופער את כל הפיות. קרישי הדם המתינו, הדופק ברקה, בקצות האצבעות, תחת העור. "חכה", היא אמרה ולא ידעה למי. הכול היה הפוך, מהופך, כאילו תלו אותה על חבל הכביסה בגרביה הלבנים, כאילו עמדה להישמט ארצה. היא הביטה בקיר. היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את לובנו גם כשעצמה עיניים. הקיר זרח. הדירה של השכנה ניתקה מהבית שבשדרות המוריקות, הנמוכות, וצפה על אי שכולו קרח.

ברעידת האדמה בפומפיי כוסו האנשים בלבה רותחת. בשנה ההיא חזרה וקראה באנציקלופדיה לבני הנעורים בערך 'פומפיי', בוחנת רישומים וצילומים מטושטשים שהאפור שלט בהם, מביטה בגופים מאובנים שכמו הושמו תחת כישוף. האנשים ההם חשבו שהעולם בא אל קיצו. ההר המתפרץ כיבה את אור השמש כמו שמכבים את האגס החשמלי בהול. כאילו מישהו חסך על חייהם. את כל זה ידעה, וקראה על הפסלים שאינם אלא קליפה ריקה של אנשים. ככה זה היה: מי שהגוף שלו תבע מקום - נשאר לנצח. נותר גופו של מי שניסה ראשון לברוח וגם של מי שמת בזרועותיו של מישהו אחר. כך אפשר לדעת מי מת במיטתו ומי יטפס תמיד על המדרגות, זרועות שלוחות במאמץ, יד אחת תצל על הפנים. אבל למה בני אדם מכסים את הפנים? אם האש תתלקח, אם סלעים ייפלו מהשמיים, היא תעמוד כשידיה לצד גופה. היא לא תנסה לגונן על כלום. 