המיגונית נראית ארוכה אין־סופית. הריח של העשן הצרוב, כל נשימה שורטת את הגרון… אני אוסף את כל הכוחות ואנחנו מצליחים לשחרר אותה ולהוציא אותה חיה. ברגע שהיא בחוץ, אנחנו מושיבים אותה בגב המיגונית כמו את שאר הניצולים, כדי שיהיו מאחורי מחסה אם עוד טנדר יפרוץ מכיוון הקיבוץ" (מתוך הספר “בין הזעקה ללב הפועם", הוצאת אופיר ביכורים).
פיטקביץ’, 33, נשוי ואב לארבעה מבאר שבע, עלה לארץ מבלארוס כילד ב־1994. “בחיים שלי לא חשבתי לכתוב ספר, לא תיארתי לעצמי שאכתוב”, הוא מודה. “זה היה כחלק מתהליך השיקום שלי. בשיחות עם פסיכולוגית ופסיכיאטרית הן המליצו לי לתעד מחשבות, תמונות ודברים שרצים לי בראש כחלק מעיבוד של מה שחוויתי. אמרו לי שזה יכול לעזור. אלה היו, למשל, משפטים שהייתי רושם על דף בלילות כשהייתי מתעורר מסיוטים. לכן חלק מהתיאורים בספר יכולים להיות קשים. בסופו של דבר, המשפטים שכתבתי הפכו לספר”.
את הספר אפשר לקנות באתר ההוצאה וגם בחנות הספרים הדיגיטלית “עברית”. בקרוב הוא אמור להגיע גם לרשתות הספרים. “כתיבת הספר הייתה כמו עוגן בשבילי באותה תקופה, נתנה לי תקווה”, פיטקביץ’ אומר. “וחשבתי שאם אספר את הסיפור שלי, בדיוק מה קרה שם, לפרטי פרטים, זה יוכל לעזור למי שאין לו עדיין פאזל פתור. אני לוקח את הקורא ומכניס אותו לעיניים שלי, כדי שיבין איזו דמות שלי הגיעה ל־7 באוקטובר. המטרה היא שאנשים שלא היו שם יצליחו להרגיש את 7 באוקטובר דרך העיניים שלי, כמה שיותר מגוף ראשון. התקווה היא שהספר ייתן תשובות לאנשים שעדיין מחפשים, וגם ייתן תקווה לאלה שמתמודדים עם פוסט־טראומה, שנמצאים בסיטואציות נפשיות לא פשוטות. כמו שאני בסוף נשארתי עם תקווה, כך הספר מנסה לתת איזו תקווה. אני מקווה שהספר הזה בסוף יציל מישהו”.
הספר סוקר את תולדותיו של הכותב מאז עלייתו ארצה, דרך הגיוס לצבא ולמשטרה ועד ל־7 באוקטובר, עת היה כבר רס”ר, לוחם ביחידת יואב ביס”מ, בעל ותק של שמונה שנים במשטרה. והסיפור נמשך, אחרי 7 באוקטובר, אל תהליך השיקום של פיטקביץ’.
פיטקביץ’ וחבריו ניהלו בהמשך קרב עם חוליית מחבלי נוח'בה. “תוך כדי הקרב, אזרח שהצליח להתחבא וניצל יצא מהשיחים ואמר לנו שיש במיגונית ניצולים שחייבים לחלץ אותם”, הוא מספר. "היו באזור שתי מיגוניות: הדרומית, שבה הגיבור ענר שפירא ז”ל הדף את הרימונים, והצפונית, שם אנחנו פעלנו. הזכרתי בספר את כל שמות הנרצחים במיגונית הזו כדי שיזכרו אותם לנצח. הם ילוו אותי כל החיים. אני זוכר אחד־אחד, זוכר את הפנים. לא אשכח אותם. חשוב לי שהמשפחות יקראו את הספר, יראו את נקודת המבט של הלוחם באותו יום, של הצוות הראשון שהגיע לשם. אולי זה גם ישפוך עוד אור על מה שהיה שם”.
מאז, בכל שנה ב־7 באוקטובר, פיטקביץ’ הולך למיגונית בצומת רעים, “כדי לזכור, להדליק נר ולכבד. יצא לי לפגוש שם כמה משפחות של הנרצחים ולדבר איתן”.
פעילות הכוח בשבת השחורה נמשכה אחרי החילוץ מהמיגונית. “יצאנו בחזרה לכביש 232”, פיטקביץ’ מתאר. “קיבלנו נקודות מיקום של ניצולים מהנובה שמסתתרים באזור, נסענו לעברם בשיירה ארוכה, כרזנו להם וחילצנו אותם בנגלות. עשרות ניצולים הוצאנו משם לנקודת כינוס בתחנת דלק דור אלון, ולקחנו איתנו גם גופות. בסוף הגענו לאתר המסיבה עצמו, ושם נתקלנו בזוועות”.
בספר מתאר פיטקביץ’ את הרגע שבו חזר הביתה בסוף אותו יום. “זה היה רגע שבו הנשמה עזבה אותי, הרגשתי ריק, לא הייתי מוכן לדבר עם אף אחד”, הוא מספר. “אשתי באה לקפוץ עליי בחיבוק, ואמרתי לה שלא תיגע בי, שהילדים לא ייגעו בי. הייתי כולי עם דם, אבק שריפה, דברים מאוד קשים”.
“בבית זה היה אפילו קשה יותר. שם כבר אין מסיכות. כל התסכולים שלי יצאו שם, מול אשתי והילדים. אני נוכח פיזית, אבל לא באמת שם. אשתי ניסתה לדבר, לגעת, להבין, אבל רוב הזמן הייתי קיר. הילדים הרגישו, במיוחד הגדולים. הם ידעו שמשהו בי השתנה. כל דבר קטן היה מוציא אותי משיווי משקל – רעש חזק, צעצוע נופל, בכי פתאומי… בערב ישבתי לבד בסלון. הבית היה שקט, אשתי כבר ישנה. הסתכלתי על תמונה ישנה מהיחידה – כולנו שם, צעירים, עייפים, אבל חיים. מחייכים. הסתכלתי עליי בתמונה, על הבחור שהייתי, והרגשתי זר לעצמי. הבנתי שזהו. אני לא אותו אדם. ואם אני לא אעצור עכשיו – אני איעלם לגמרי” (מתוך הספר).
כשנה וחצי אחרי 7 באוקטובר החל פיטקביץ’ בתהליך שיקום. “עד אז הייתי בפעילות אינטנסיבית, בהכחשה, בפחד לקבל את האמת”, הוא מספר. “אחרי 7 באוקטובר אתה לא באמת מבין מה קורה, הגוף והנפש עדיין לא מעכלים. אבל עם הזמן זה מתחיל להגיע. אתה מתרחק מהחברים, מהמשפחה, מתחיל לאבד את תחושת השמחה, הגוף שלך מגיב כאילו הוא חולה. יש לחצים, פאניקה וכל מיני דברים שאתה לא מכיר. יש פלאשבקים, מראות, ריחוק. אתה נמנע מללכת למקומות הומי קהל. בהמשך זה מחמיר. עד מאי 2025 הייתי בשירות פעיל, ואז יצאתי לשיקום אינטנסיבי”.
התרעות פיקוד העורף