"חוף שחור פראי": אהבה בוערת באנטרקטיקה הקפואה, ומי יציל את כדור הארץ האומלל | ירון פריד

רומן אוסטרלי שאינו דומה לשום דבר אחר, מאיר את משבר האקלים מזוויות מפתיעות, ואחד מגיבוריו מזכיר את קלינט איסטווד במיטבו המסוקס.

ירון פריד צילום: תומר אפלבאום
עקבו אחרינו
חוף שחור פראי, שרלוט מקונהי
חוף שחור פראי, שרלוט מקונהי | צילום: כריכת הספר

יופיו של הטבע, וגם אכזריותו והסכנות שנשקפות לו לצד הסכנות שהוא עצמו מרעיף על בני אדם ובעלי חיים, נבחנים באופן מרהיב ומשלהב ברומן השאפתני הזה. אחרי שאירופה בערה בחסות משבר האקלים ההולך ומחמיר, חרף הכחשותיו האלימות של נשיא ארצות הברית הנוכחי, הקריאה ב"חוף שחור פראי" מטרידה, מאלפת וחשובה במידות שוות.

בין לווייתנים, פינגווינים וצבי ים, ולצד בנק (או כספת) זרעים שעתידו מדאיג, מתחיל להתרקם רומן בעוצמות של "דוקטור ז'יוואגו" או להבדיל, "הלוחש לסוסים", בין אלמן קלינט-איסטוודי מסוקס ואב לשלושה לאישה נשואה, ניצולה של תאונת שיט הנשטפת אל החוף. גבר האלפא והעלמה במצוקה, שלשניהם יש יותר סודות ממה שאפשר להכיל או להסתיר לאורך זמן, מסתחררים במערבולת של תשוקה, חשד ואימה על רקע אותו משבר אקלים שמשתולל ללא רחמים. אהבתם מציתה אש גדולה בלב מדבר הקרח. בעלה של הניצולה לימד אותה ש"נוכח סוף העולם האהבה צריכה להצטמצם". כמה שהוא טעה. היא עצמה המומה מכך שהאמינה לו.

והיא חושבת לעצמה: "הייתי צריכה לדעת. שהזרעים שיחליט להציל הם המוזרים והלא סבירים. המינים שאנחנו לא צריכים, שאנחנו לא רוצים, לא יכולים לאכול. הייתי צריכה לדעת שאורלי יבחר בהם כי אף אחד אחר לא יבחר". היא אגב מודה גם ש"כל חיי אהבתי ילדים של אחרים. אין בזה שום ביטחון, אבל מה הטעם בביטחון אם הוא מונע כל דבר אחר?".

כשאורלי מספר לרוואן למשל על מסלול חייו של הטרקסקום אופיצינאלה, הידוע גם כשן הארי הנפוץ, קשה שלא להתרגש יחד איתו. הוא מתחיל את חייו במטע תפוחים, כמעט נרמס אבל שורד, פורח בתחילת האביב, ולכן מהווה מקור מזון חיוני לציפורים וחרקים. "כששן הארי מזדקן, הראש שלו, המלא עלי כותרת צהובים, הופך לתפרחת זרעים, או כמו שאני אוהב לקרוא לה, סבא. בכל סבא יש מלא זרעים ולכל אחד מהם ציצית של שערות זעירות. הזרעים מתעופפים. מעוף שאנחנו, בני האדם, לא ראינו כמוהו (...)", ואורלי מוסיף ומפרט למשל איך זרע פצפון שעף עשרות קילומטרים יכול להזין בנחיתתו אייל לבן זנב רעב, שמצידו נטרף על ידי זאבה אפורה שחיפשה מזון ימים ארוכים, ובשר האייל מאפשר לה ולגוריה לשרוד.

"הזאבים צדים יחד, מפזרים את האייל בשטח, ומאפשרים לצמחים ולעצים שעל פני האדמה לגדול. הם מגינים על הנהרות ועל הקרקע ומושכים חרקים, יונקים וציפורים אל המערכת האקולוגית. בזכותם היא ממשיכה לשגשג, ופרחי שן הארי יכולים לנבוט ולצמוח ולהתחיל את המחזור כולו מחדש. אבל שן הארי - הפרח האחד שהזין אין-ספור יצורים חיים אחרים - נחשב לעשב שוטה". צדק וחוסר צדק, תדמית מול מהות והברירה הטבעית של דרווין בעיניו רואות הכל של ילד אחד. כמה יפה.

מקונהי לוקחת זמן ואוויר כדי לפתח את כל הדמויות האחרות, ושום מוקש סיפורי לא מתפוצץ תחת נעלה הזהירה והנבונה, אפילו לא (היזהרו מקלקלנים) היריון מאוד לא רצוי, רומן הומוסקסואלי חשאי או התאבדות שנראית נמהרת ומיותרת. גם כשהיא מעשירה את קוראיה בתילי תילים של מידע מתוחקר לעילא, הנימה שלה לעולם אינה דידקטית, התפתחות העלילה אינה נעצרת, הכל מתחבר ודבר מוביל לדבר מבלי שנחוש בטיפת מאמץ מצידה או נבחין חלילה בתפרים.

סוף טוב ומתוק לא עומד בהכרח בראש מעייניה, וחבל, אבל נדמה שאין החלטה סיפורית אחת שאינה מנומקת ומוצדקת. באופן כמעט אירוני, מה שעשוי בתחילה להיראות כסיפור נישתי בואכה אזוטרי על אנשי שוליים כמעט תמהוניים בקצה קצהו של הגלובוס, מתברר כאפוס על מצב העולם ברגע זה, ומכאן על חיינו היומיומיים האמיתיים. מה שרחוק הופך קרוב, ומה שדמיוני למציאותי עד מיידי וחירומי.

תגיות:
ספרים
/
ספרות
/
תרבות
/
כתבי מעריב סופהשבוע
/
מעריב סופהשבוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף