"מוגזמת": המאניה זוהרת, הדיפרסיה קודרת וזוהי רק ההתחלה

העולם של “מוגזמת", ספרה הראשון של שיר מנור, רחוק מאוד מהעולם של “מוגזמת", סדרת הטלוויזיה המי יודע כמה של לינה דנהם. אצל דנהם, המוגזמת הראשית היא קלולסית אמריקאית שמחפשת אהבה ואת עצמה בלונדון עתירת מותגים, היפסטרים, תרבות פופ ולה־די־דה. אצל מנור, דמויות מתוארות למשל כך: “מכווצת כמו חולצה שנהרסה בכביסה" (ואז בוחרת לשבת דווקא בכורסה השבורה), ואומרות על עצמן דברים כמו: “בחודשים האחרונים אכלתי דיכאון של החיים", וילד בן 8 ששמו אור “הפסיק לחייך או לצחוק ולהיפגש עם חברים, בקושי מתקלח, ומבקש להישאר בבית כי הוא לא מרגיש טוב (הרופא אומר שהוא בסדר גמור)".

טל, הגיבורה הנשואה, שומעת מניר, בעלה המיואש, אמירות כמו: “את שוב במאניה. גם אחותך מסכימה איתי. אם לא היית במאניה עכשיו לא היית מחרבנת ככה על הראש של אור ושלי, כמו היונה שהרטיבה לך את כל השיער בגן מאיר כשהיית שם איתנו בשיא הדיכאון שלך, כשנשרכת אחרינו כמו מתה. זוכרת איך הרגשת אז? עכשיו את היונה ההיא. ועפת לעץ הבא".

לא נעים להיות טל. או ניר. או אור. המאניה של טל הופכת לשלושתם את החיים, וכך כמובן גם בת הדודה שמגיעה באותה חבילה, הדיפרסיה. ניר חושש שהיא תשאב את הסובבים אותה כמו חור שחור, ומעיר ש"כבר יותר מחצי שנה ערימת טישו משומש מצפה את הכרית שלה כאילו הייתה שניצל". טל היא לא אסתר גרינווד, גיבורת הרומן “פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת'; היא לא אובדנית “פעילה", אבל “כולנו רוצים למות לפעמים", מסבירה לניר אחותה הפסיכולוגית, נויה.

הספר בנוי כסדרת מונולוגים של טל ונפשות אחרות בעולמה המתערער. זה מתחיל דווקא במועדון לילה באלנבי 99. טל בת ה־38, עם מסקרה שנמרחה ושרידי ג'וינט על לחיה (“כמו לא התקלחתי שבועיים"), מזמינה ערק אשכוליות (וגם וודקה חמוציות וקמפרי תפוזים, כל פירות ארצנו פחות או יותר) מברמנית שהיא “מגה־בייב", מוצאת את עצמה רועדת ותוהה שמא היא “מוצר פג תוקף, כבר לא שייכת למדפים של הסצנה הזאת?".

היא מנסה להזכיר לעצמה עד כמה היא אוהבת לרקוד לצלילי טכנו בווליום מוגזם. “הדם שלי רותח וזורם כמו מרק כוכבי לכת". היא “רוקדת כמו אדם משתכשך באמבטיה מחושמלת", לא נענית לחיזורים המזדמנים, אבל די נהנית מהם. “אני קבורה בספה עם הלפטופ כבר מספר עשורים, והנה, מה תגידו, אני עדיין חמודה בחושך". השותף–לפשע שלה מפנק אותה בין היתר ב"קצת קוק בשירותים, שלוקים של מים עם אמ–די ושני צימוקים מיובשים ספוגים באסיד. את הקוקטייל הזה עדיין לא חקרתי, ואני משתוקקת לפצוח בניסוי". הניסוי הזה יזכה אותה לפחות במחמאה אחת, מבנה: “אוי, אמא, את מצחינה".

המסיבה של טל רק מתחילה, והעליות בה מטרידות לפחות כמו הירידות. כדור אחד ממשפחת הריטלין (טל מתלהבת מרעיון של “אמפטמינים ברישיון") מביא אותה לדבריה להיות מאה אחוז מעצמה (“קודם הייתי בקושי שבעים"). “את לא מאה", אומר לה ניר. “את מאתיים". והוא לא מתכוון לזה בקטע טוב. התדרים שלהם כבר לא מסתנכרנים. והוא דווקא זוכר במתיקות את הפגישה הראשונה שלהם, כשאמר לה שהוא מחפש “אחת שעוד לא ייצרו", וגילה שהיא האחת.

פעם הוא אהב את האימפולסיביות שלה, אבל עכשיו “החשקים שלה מפזרים נסורת על כולנו", והוא שומע את עצמו אומר לה דברים כמו: “את מוציאה את האוכל מהפה של אור על חשבון קניות מסין". הוריה טוענים ש"היא תמיד הייתה מוגזמת", אבל עכשיו זה מציק לניר יותר מאי פעם. הוא נבהל מ"ברק מסנוור מדי" בעיניים שלה. הוא נותן לה שטר של 200 שקל לקניות מזון ומבקש עודף, כאילו היא הבת שלו, ואז מוצא אותה “מצוידת בשמלת סמרטוט מחרידה כמו היצור המעוות שהשתלט עליה".

גם אור רוצה את אמא שלו בחזרה, בגרסתה ה"נורמלית", בגרסת האמא־ככל־האמהות, כלומר (אולי) כבויה יותר (בעיניה), משעממת יותר (לדעתה) ושקטה יותר (לכל הדעות). הוא רוצה את אמא ואבא כמו שהיו אז, ביחד, בסוג של הרמוניה, גם אם מזויפת. מה לעשות, הוא בן 8 והוא רוצה מה שילדים בני 8 רוצים וגם מאמינים שאפשר.

החיים של טל והחיים עם טל הופכים בהדרגה לכרוניקה של אומללות ידועה מראש, גם ואולי בעיקר כשזו משובצת בפרצי אקסטזה ונהנתנות. יש רגעים שניר אפילו לא מזהה את אשתו, שמסתובבת בשדירה ונראית “כמו הכלאה בין הומלסית ובין בולדוג מרייר", שואל את עצמו: “מי זאת האישה הזאת?" ומוסיף לעצמו בזעם: “את לא ראויה לילד שלי!". לעומת זאת, כשהוא רואה את הגינה שטיפחה על הגג, הוא נאלץ להודות ש"אלמלא האובססיביות שלה לא היה יפה כאן כל כך".

טל היא כמו “רכבת שלא עוצרת בשום תחנה", וזה מתחיל גם לסבך את ניר בעבודה, כשמתמנה מעליו בוס “מטומטם" חדש (“נחש ליקריץ בקופסת פרלינים"), שאינו מרוצה מהיעדרויותיו התכופות של ניר עקב הכאוס המשפחתי, ומהעובדה שאינו מרוכז בעבודה לכאורה.

הכל מתחיל להתפרק והמצב מסלים במהירות. “במשך השבוע טל שלחה לי 18 מודעות של דירות חדר למכירה במרכז העיר. באחד הימים מצאתי אותה על הרצפה בסלון, צובעת עציצים, מחייכת לעצמה. ‘כבר שנה את מתאמצת להכניס אותנו למינוס, אבל עברת מאלפים למיליונים, ואת עדיין לא קולטת'". היא מצידה עונה לו בדמעות, “תפסיק כבר לנסות לנהל אותי. אתה לא הבוס שלי".

הדמעות זולגות ללא הפסקה בסיפור שיש בו גם הומור מריר וצורב. נפשה של טל מתעתעת בה ובסביבה, ואיש אינו יודע איך “לנהל" אותה, וגם אם מישהו יודע, נראה שהיא מסרבת או לא מסוגלת להתנהל בהתאם. אבל (אזהרת קלקלן) יש גם טוויסט מעורר תקווה, של “מתמודדים למען מתמודדים". מיליון ואחת וריאציות נכתבו, הומחזו והוסרטו על המחלה של טל והשפעתה ההרסנית. ובכל זאת שיר מנור מצליחה למצוא דרך משלה לאייר מקרה של אישה מוגזמת, במינימום הגזמה ומקסימום עדינות ויושר.