הגילוי לאחרונה של טפיל מסוים של מכוניות בעצם לא היה אמור להפתיע איש. כל מי שמודע לכושר ההסתגלות הקיצוני שהחיים מוכיחים על כוכב־הלכת שלנו יראה אך כטבעי את קיומה של חזזית מותאמת ביותר, שהמצע היחיד ההכרחי שלה מורכב מן המבנים הפנימיים והחיצוניים של כלי־רכב ממונעים. כמובן, ניתן להשוות אותן לטפילים מוכרים אחרים, האופייניים לסביבות מגורים אנושיות, לבגדים ולספינות.
את גילויה של החזזית הזאת, או ליתר דיוק את עצם הופעתה (שכן לא יעלה על הדעת שהחזזית התקיימה מבלי שיבחינו בה), ניתן לתארך בדייקנות ניכרת לשנים 1948־1947. סביר לקשר את המאורע להופעת הציפוי של פְתָלוֹ־גְליצֶרין, שהחליף את ציפוי הניטְרוֹצֶלוֹלוֹזה של גוף המכוניות; לא מקרה שציפויים אלה, המכונים בטעות "סינתטיים", מכילים שומנים רדיקליים ושאריות גליצֶרול.
חזזית המכוניות (קְלָדוֹניה זריזה) נבדלת מחזזיות אחרות בעיקר בשל המהירות הקיצונית שבה היא מתרבה וצומחת. קצב הצמיחה של חזזיות סלע קליפתיות מוּכּרות עולה רק לעתים רחוקות על מילימטר אחד בשנה, ואילו הקלדוניה הזריזה יוצרת את הכתמים האופייניים, בקוטר של כמה סנטימטרים, תוך חודשים ספורים, במיוחד על כלי־רכב החשופים לגשם פרקי זמן ארוכים, ומוחזקים במקומות לחים ודלי אור. הכתמים בצבע אפור־חום קמוּטים, בעובי מילימטר עד שלושה, ובמרכזם ניתן תמיד להבחין בגרעין הזיהום המקורי.
רק לעתים נדירות מאוד מופיעים הכתמים במבודד: ללא טיפולים נמרצים הם מתפשטים תוך שבועות אחדים על כל גוף הרכב באמצעות מנגנון של הפצה למרחק, שעד כה טרם הובן לאשורו. עם זאת הובחן שהזיהום אינטנסיבי ובדרך־כלל פורח במיוחד על משטחים אופקיים (גג, מכסה מנוע, כנפיים), אשר הכתמים העגולים מופיעים עליהם לעתים קרובות, באופן מוזר, בתבניות סדירות. עובדה זו הוליכה לכך שהוצע מנגנון של הטלת נבגים, המעדיף זריעה במצעים אופקיים.
הזיהום אינו מוגבל לחלקים המצופים. לעתים נצפו כתמים (אם כי לא טיפוסיים) גם בחלקים חשופים פחות, על השלדה, בתוך תא המטען, על הרצפה ועל המושבים. כשמגיעה החזזית לחלקים פנימיים מסוימים, נצפות לעתים קרובות הפרעות שונות המשפיעות על התנועה ועל התפקוד הכללי של הרכב: בלאי מוקדם של בולמי הזעזועים (דיווּח של אַר גֵ'יי קוֹנִי, בעלים, בּוֹלטימוֹר); סתימות בצנרת של נוזל הבלמים (מוסכים שונים בצרפת ובאוסטריה); היתקעות קשה ובו־זמנית של ארבעת הצילינדרים (ווֹליִינוֹ, בעל מוסך, טורינו); נוסף לכך: קשיי הַתנעה, בלימה קופצנית, תאוצה לקויה, הגה משוחרר ואי־סדירויות נוספות, אשר בעלי מוסכים רשלנים מייחסים לרוב לגורמים אחרים ומטפלים בהם בהתאם, והתוצאות דרמטיות. במקרה אחד, לפי שעה בודד אך מדאיג, היה מעורב בעלים של כלי־רכב שנאלץ לפנות לטיפול רפואי בשל זיהום קְלָדוֹניה מתפשט ועיקש בגב כפות ידיו ובבטנו.
כוונתנו לרמוז כאן לאותן הבחנות מיניות בסיסיות, המוּכרות כבר עשרות שנים, אך חמקו עד כה מתשומת־לבו של המדע הרשמי; לפיהן, למשל, מדברים כיום בג'נרל מוטורס על "מכוניות־הוא" ו"מכוניות־היא", ובטורינו מדברים על פיאט 1100 בצורות לשון של זכר ועל פיאט 600 בצורות של נקבה, בניגוד לכל היגיון ברור.
אומנם על־פי מחקר של מקריזי עצמו, בקו ההרכבה של פיאט 1100 יש רוב בולט ליחידים שהם "הוא", ואילו בין מרכיבי הפיאט 600 גובר המספר של צורות "היא", אלא שמקרים כאלה הם יוצאי־דופן: כרגיל צורות ה"הוא" וה"היא" נמצאות בקווי הרכבה ללא שום חוקיות נראית־לעין מלבד הסטטיסטיקה שעל־פיה השכיחות של כל מין היא בסביבות חמישים אחוז. במסגרת אותו דגם, למכוניות־הוא יש תאוצה טובה יותר, מתלים קשוחים, גוף רגיש, והן מוּעדות יותר לתקלות במנוע ובתיבת ההילוכים; ואילו מכוניות־ההיא צורכות פחות דלק וחומרי סיכה, ויש להן אחיזת כביש טובה יותר, אך מערכת החשמל שלהן חלשה, והן רגישות מאוד לשינויים בטמפרטורה ובלחץ. בכל מקרה, מדובר בהבדלים דקים למדי, שדרושה עין של מומחה כדי לזהות אותם.
גברים הטרוסקסואלים בוחרים בצורה פחות מובחנת: חמישים־ושניים וחצי אחוז מהמכוניות שהם בוחרים הן מכוניות־היא. הבחירה, והרגישות למין של המכונית, הן בדרך־כלל לא־מודעות, אבל לא תמיד: לפחות חמישית מהנבדקים שרִאיין טַרנוֹבסקי הוכיחו שהם יודעים להבחין בין מכונית־הוא למכונית־היא בביטחון רב יותר מאשר בין חתול לחתולה.
לבסוף, ראוי להזכיר מחקר אנגלי מסקרן על התנגשויות של מכוניות, שנערך אף הוא בטכניקת החזזיות. התאונות, שמבחינה סטטיסטית אמורות להיות הומוסקסואליות והטרוסקסואליות בתדירות שווה, התגלו דווקא כהטרוסקסואליות בחמישים־ושישה אחוז מהמקרים (ממוצע עולמי). ממוצע זה משתנה במידה ניכרת ממדינה למדינה: הוא חמישים־וחמישה אחוז בארצות־הברית, חמישים־ושבעה אחוז באיטליה ובצרפת, חמישים־ושניים אחוז בבריטניה ובהולנד; והוא יורד לארבעים־ותשעה אחוז בגרמניה.
לפיכך ברור שלפחות במקרה אחד מתוך עשרה יש חפיפה בין הרצון (או היוזמה) הבסיסית של המכונית לבין הרצון (או היוזמה) האנושית: ויתרה מכך, בהכרח יש היחלשות או דיכוי שלהם בנהיגה בתנועה העירונית. בעניין זה נזכרו מחברי המחקר, באופן הולם מאוד, ב"קְלִינָמֶן" של האפיקוראים, הווה אומר, בשינויי הכיוון הספונטניים והמקריים בתנועת האטומים המתנגשים.
התפיסה, כמובן, אינה חדשה: פיתח אותה סמיואל באטלר בעמוד "קְלָדוֹניה זריזה" בלתי־נשכח, עמוד שהקדים את זמנו, מתוך הרומאן האוטופי שלו "אֶרֶווֹן", והיא מופיעה בתדירות משמעותית גם מחוץ לספֵרה המינית, באפיזודות רבות מחיי יומיום, בנליות רק למראית־עין. וכאן מבקש המחבר לצטט מקרה קליני, שהוא־עצמו צפה בו.
לִמכונית TO 26, שיוצרה בשנת 1952, נגרם נזק חמור בהתנגשות בצומת הרחובות קוֹרסוֹ וַלדוֹקוֹ וּוִיה ג'וּליוֹ. היא תוקנה והחליפה בעלים כמה פעמים, עד שבשנת 1963 קנה אותה ט.מ., בעל חנות, שנהג בקוֹרסוֹ וַלדוֹקוֹ ארבע פעמים ביום, כדי להגיע לחנות שלו או לחזור הביתה. מר ט.מ., שלא היה לו מושג על ההיסטוריה הרפואית של המכונית, הבחין כי בכל פעם שהמכונית התקרבה לצומת הנ"ל, היא האטה במידה ניכרת ומשכה ימינה; לעומת זאת לא גילתה המכונית שום חריגוּת בהתנהגותה באף נקודה אחרת ברשת הכבישים. אין צרכן כבישים חד־עין שאינו יכול לספר על עשרות מקרים דומים.
מדובר, כפי שברור לכל, בנושאים מרתקים, שעוררו מחדש ברחבי העולם התרבותי עניין ער עד מאוד בבעיה המלהיבה של מה שקורה כשעולם החי ועולם הדומם מתלכדים. לפני ימים אחדים פורסמה התצפית של בֵּילשטיין, שהצליח להראות ולצלם עקבות ברורים של רקמת עצבים בממסר ההיגוי של אוֹפֶל־קפיטן: נושא שאנו מתכוונים לדון בו בהרחבה במאמר עתידי.
התרעות פיקוד העורף