ישנם יוצרים שמספרים לילדים איך העולם עובד, ויש כאלה שמלמדים אותם לחלום. ע. הלל (הלל עומר בשמו הרשמי) היה מהסוג השני. בשנותיה הראשונות של המדינה, כשספרות הילדים ביקשה בעיקר לחנך ולהנחיל ערכים, הוא העז לשחק במילים, להעניק מקום לדמיון הפרוע ולהזכיר שגם למבוגרים מותר – ואולי אפילו חשוב – להישאר קצת ילדים.
דרך שירים וסיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל, ע. הלל שינה את שפת הילדות הישראלית ואת האופן שבו רבים מאוד שגדלו כאן הביטו על המציאות.
שיחות עם העולם מגיל שנתיים
“הכתיבה תמיד הייתה חלק מאבי", מעידה הסופרת ובמאית התיאטרון טל עומר, בתו הבכורה של ע. הלל. “יש מחברות שלו מגיל מוקדם מאוד שהן מלאכת מחשבת של כתיבה תמה וחכמה.
"בקיבוץ של אז, ילד חולה היה נכנס לבידוד מוחלט ונותר לבדו בחדר. הבנתי ששם, למעשה, התחילו השיחות המופלאות שלו עם העולם שמסביב – עם הנמלה, עם פרת משה רבנו, עם העצים ועם הבתים.
"הוא ניהל איתם דיאלוגים שלמים מגיל שנתיים. בדרך הזו הוא ידע לשמח ולהצחיק את עצמו. מכך נולד גם לימים השיר הנודע שלו ‘מה עושים העצים?’".
"אחת החברות אמרה לאמי: ‘זה הלל, הוא כתב לנו מחזה לא כל כך מוצלח, אבל הוא בחור נחמד מאוד’. אמי כבר הכירה את שמו בזכות ספר שכתב והיא קראה בעבר.
"אבי ניגש אליה והציג את עצמו. באותו ערב הוא כבר ליווה אותה הביתה והספיק לומר לה: ‘לי לא כל כך הייתה אמא זמינה עבורי, את תצטרכי להיות עבורי גם קצת אמא’. זה ממחיש היטב את חוויית הילדות שלו בקיבוץ".
בתום המלחמה שב ע. הלל לקיבוץ, החל לעבוד בענף הנוי, ובמקביל הוציא את ספר שיריו הראשון, “ארץ הצהריים" (1950). ב־1951 נסע לצרפת כדי ללמוד אדריכלות, אך בעקבות מפגש עם חבר החליט ללמוד אדריכלות גנים ונוף. בצרפת הוא נישא לציפורה, ויחד הם חזרו לקיבוץ.
למעשה, ע. הלל נחשב לאחד מאדריכלי הנוף המשפיעים בישראל. הוא שימש מתכנן גנים בעיריית ירושלים, ותכנן שכונות, פארקים וגנים ציבוריים ברחבי הארץ, בהם פארק צ’ארלס קלור בתל אביב, חלקים מגן הפסגה ביפו והתיאטרון הפתוח בנאות קדומים.
הוא גם ערך במשך שנים את כתב העת המקצועי “גן ונוף". על תרומתו בתחום זכה פעמיים בפרס רוקח לאדריכלות – בשנת 1979 על תכנון שכונת כפיר בתל אביב וב־1987 על תכנון מוזיאון האצ"ל ופארק צ’ארלס קלור.
“את העיסוק שלו באדריכלות נוף הכרתי בעיקר דרך החושים במשרד שלו: הריח של המפות והעתקי השמש, רעש החותמות, המחדד המכני הגדול ואפר הסיגריות", מספרת בתו האמצעית של עומר, השחקנית, הסטנדאפיסטית והסופרת נולי עומר.
“כילדה קטנה לא תפסתי את זה כדבר בעל משמעות מקצועית עמוקה. העיסוק שלו באדריכלות נוף היה חלק בלתי נפרד מהאהבה העמוקה שלו לטבע ולאדמה. הזיקות האלו לטבע ולשירה לא סתרו זו את זו – הכל נבע מאהבת היופי ומאהבת החיים שלו".
קלאסיקות של הזמר העברי
אחת מיצירותיו המזוהות ביותר של ע. הלל היא “דודי שמחה" (1964), ספר שירים מחורזים שהציג דמות יוצאת דופן בנוף התרבות הישראלית: מבוגר שאינו סמכותי או מחנך, אלא שובב, מבולבל ובעל נפש של ילד.
דמותו של הדוד, שעלתה גם בעיבודים לתיאטרון, נעשתה סמל. על הספר זכה ע. הלל ב־1978 בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער. בהמשך הוענק לו העיטור שוב, הפעם על ספרו “ענן ביד" (1990). בשנותיו האחרונות הוא זכה גם בפרס יעקב פיכמן ובפרס זאב למפעל חיים, כהוקרה על תרומתו האדירה לספרות הילדים בישראל.
“ה'מגזינים' האלה התקיימו בתקופה שבה הבריאות שלו כבר התרופפה. הוא תמיד היה חיוור ורזה מאוד, דמות כמעט לירית, ובשבילי הוא היה המשורר הרחום והסגפן. היינו נוסעים יחד להופעות. יום אחד, אחרי הופעה באילת, הוא פשוט אמר לי: ‘עזרא, עייפתי. אני לא מסוגל יותר. לא יכול למשוך את זה. תופיעו בלעדיי, וזה בסדר’.
“הערצתי אותו. כל החומרים שלו יושבים כל כך טוב בפה. יש בהם שילוב מופלא של חריזה יפה, מקצב ותמימות. הוא בחר שמות ודימויים מבריקים. זו לא הייתה עברית תקנית ויבשה, אלא עברית חיה, של רחוב ושל משחקי ילדים. הוא כתב כך במכוון".
בנותיו של ע’ הלל מספרות גם על אב מסור, חם ואוהב, שמרבה לצחוק ולהצחיק. “אני זוכרת כילדה את הטיולים ברגל בכל שבת", משחזרת נולי עומר. “גרנו ברמת אביב והיינו מטיילים המון. הוא היה אדם עם חוש הומור מפותח מאוד, שאהב להשתטות, לצד התכונה הבולטת שלו, האהבה העמוקה שלו לארץ.
"הוא היה אדם ילדי במובן מסוים, אך חלילה לא ילדותי. הוא שנא דידקטיות והכתיבה שלו לילדים הייתה מלאת השתטות, אך מתוחכמת מאוד וחפה מהתיילדות. הוא ידע לשחק עם השפה בצורה גאונית".
“לגדול עם אבא כזה הייתה חוויה מיוחדת", מוסיפה טל עומר. “כילדה למדתי שאני צריכה לא להשוויץ בכך שיש לי אבא משורר. הוא אהב לשחק במילים ולהראות את היופי שבדברים. עד היום, שמות של צמחים כמו נר הלילה מעוררים בי התרגשות רבה וזיכרונות ממנו".
בשנת 1977, בגיל 50, לקה ע. הלל בהתקף לב ומאז התמודד עם מחלת לב. "אני מאמינה שאירוע הלב הושפע מאוד מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים שהמדינה עברה באותן שנים", טוענת נולי עומר. “זה שבר לו את הלב והוא הפסיק לקרוא עיתונים.
"בזכות שמחת החיים העצומה שהייתה בו הוא הצליח לחיות במשך 14 שנה עם לב שתפקד באחוזים בודדים בלבד, אף שהרופאים העריכו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות".
“זה מוכיח עד כמה הכתיבה הייתה חלק ממנו", אומרת טל עומר. “אני שמחה מאוד שמורשת הילדים שלו חיה, נושמת וזוכה לעדנה מחודשת, בין היתר באמצעות ספרי ילדים שיוצאים לאור עם איורים מדהימים של אמנים בני זמננו. שיריו שורדים את מבחן הזמן".
התרעות פיקוד העורף