אפשר היה לפתוח בניתוח דמותה של גליה, המספרת וגיבורת הספר, נערה בת 17 בתל אביב של שלהי שנות השבעים. דרך עיניה ותחושותיה נחשפים המוטיבים המרכזיים של רומן שמעורר מחשבה ומוסיף להדהד גם לאחר סיום הקריאה. ובכל זאת, ליבת הספר מצויה בעיניי דווקא בדמותו של רפאל ובמערכת היחסים הנרקמת בינו לבין גליה.
רפאל אינו עונה לדימוי המוכר של הלום הקרב. הוא אינו מתפרק לעיני סביבתו ואינו מאבד אחיזה במציאות. להפך: הוא חד מחשבה, שקט, מאופק ומקפיד מאוד על הופעתו. הוא צעיר כבן 24, שלחם ונפצע במלחמת יום הכיפורים, ובכל זאת בונה לעצמו עתיד כאיש ארכיאולוגיה. לכאורה, הוא הצליח ליצור מסלול חיים רגוע, יציב וחסר דרמות.
דווקא האיפוק הזה מעניק לדמותו את עוצמתה. מתחת לפני השטח מסתתרת תיבת פנדורה של כאב, אובדן ומרירות. נדמה כי רפאל עצמו - או אותה תיבה שבתוכו - המתין לגליה, שתבוא ותחשוף אותה בחושיה החדים.
רפאל איבד את רגלו בקרב על העיר סואץ, שהתנהל לאחר שכבר הוכרזה הפסקת אש בין ישראל למצרים, ושעד היום יש הרואים בו מהלך פוליטי שנועד להעניק לשר הביטחון משה דיין תמונת ניצחון. דיין קמיל אינה מבקשת להכריע בוויכוח ההיסטורי. היא מניחה אותו על שולחן העלילה, אך ממקדת את המבט במחיר האנושי. הפציעה הפיזית היא רק העדות הגלויה; עמוק ממנה רוחש זעמו של אדם המאמין שחייו השתנו לעד בשל החלטות של מדינאים שהתקבלו הרחק ממנו, אך נגעו בלב קיומו.
אל תוך עולמו נכנסת גליה, ודיין קמיל בונה אותה כדמות מורכבת ומשכנעת: מצד אחד נערה רגועה, עדינה ושקטה, ומצד אחר צעירה תוססת, יצרית ולעיתים סוערת. הניגוד הזה כתוב באמינות רבה והופך אותה לדמות שמניעה את הסיפור לכל אורכו.
אהבתם של השניים נרקמת באיטיות, ברגישות ובתשוקה. ככל שגליה מתקרבת לרפאל, היא מגלה שכבות בהתנהלותו שמעוררות בה סימני שאלה. בהדרגה היא מתחילה לחשוש שכעסו על משה דיין ועל ההחלטה לפתוח בקרב בסואץ אינו רק זיכרון או עמדה פוליטית, אלא אולי ראשיתה של כוונה לפעולה ממשית, שתוצאותיה עלולות להיות קשות.
הוויכוח הציבורי הסוער של התקופה - סביב תהליך השלום עם מצרים, החלטת מנחם בגין להשיב את סיני ועקירת יישובי חבל ימית - נוכח בכל צעד בעלילה. עם זאת, הוא אינו משתלט עליה, אלא יוצר אווירה מתוחה שמעמיקה את חשדותיה של גליה. האם האיש שבו התאהבה עלול להפוך את כאבו ואת תחושת העלבון שבו לרצון בנקמה פיזית במשה דיין? השאלה הזאת אינה מניחה לנפשה.
מכאן מקבל הרומן ממד של מותחן פסיכולוגי עדין: האם רצח פוליטי הוא אפשרות ממשית, ומה עושה אישה צעירה כשהיא חוששת שהאדם שבו התאהבה עומד לחצות קו שאין ממנו חזרה?
אחת ממעלותיו הגדולות של הספר היא עבודת התחקיר המרשימה, הניכרת כמעט בכל עמוד. דיין קמיל אינה משתמשת בהיסטוריה כתפאורה בלבד, אלא בונה מחדש את ישראל של סוף שנות השבעים באופן חי ומשכנע. הרחובות, השפה, החדשות, המוזיקה והאווירה הציבורית קמים לתחייה. רגעים שנצרבו בזיכרון הישראלי כרגעי גאווה לאומית נשזרים בעלילה בטבעיות ומעניקים לה עומק ואמינות. הבחירה בפרטים הקטנים אינה רק הישג נוסטלגי. היא מאפשרת לקורא לחוש כיצד אירועים לאומיים גדולים מחלחלים אל המטבח, הרחוב והזוגיות, וכיצד ההיסטוריה אינה מתקיימת רק בכותרות העיתונים, אלא גם בגוף ובנפש של היחיד.
ניכר גם שהסופרת למדה לעומק את מהלכי הקרבות בגזרה הדרומית במלחמת יום הכיפורים. אך הישגה האמיתי אינו רק בדיוק ההיסטורי, אלא ביכולתה ללכוד את הלך הרוח של החברה הישראלית בשנים הראשונות שלאחר הטראומה: מדינה המבקשת לחזור לשגרה, בעוד מתחת לפני השטח ממשיכים לרחוש כאב, ספק ואובדן אמון.
קשה לקרוא את הספר מבלי לחשוב על ישראל של השנים האחרונות. גם אנחנו מוקפים ברפאלים צעירים ששבו מן המלחמה. חלקם נושאים צלקות גלויות, אחרים נראים שלמים לחלוטין. איש אינו יודע אילו תיבות פנדורה הם נושאים בתוכם. ומנגד יש גם גליות - בני ובנות זוג, חברים ובני משפחה - המנסים לאהוב ולהבין אדם שחזר משדה הקרב, מבלי לדעת אילו קרבות עדיין מתחוללים בנפשו.
דווקא משום כך, אף שעלילתו מתרחשת לפני כמעט חמישים שנה, "שובר גלים" מרגיש עכשווי להפליא. לשונה של דיין קמיל עשירה, מדויקת וסוחפת, אך אינה גולשת למליציות. היא מציירת נופים, רגשות ומחשבות ברגישות ובאיפוק, ובוטחת בקוראיה. היא אינה מסבירה כל מניע או רגש, אלא מותירה מקום לפרשנות, לספק ולדמיון - ואמון זה באינטליגנציה של הקורא הוא מסימניה של ספרות טובה באמת.
יש יופי סמלי גם בשם הספר. שובר גלים אינו מעלים את הסערה; הוא רק מונע ממנה להחריב את החוף. כך גם בני האדם בספר אינם מתגברים באמת על העבר, אלא לומדים לעמוד מולו מבלי להישבר.
כשסיימתי את הספר, לא נותרתי בעיקר עם שאלת המתח - האם רפאל ייתן דרור לזעמו - אלא עם שאלה עמוקה יותר: מה קורה לתיבות הפנדורה שנולדות במלחמה? האם הן נשארות נעולות, או שבבוא היום הן נפתחות?
זו גדולתו של "שובר גלים". הוא אינו מסתפק בסיפור אהבה, במותחן פסיכולוגי או ברומן תקופתי. הוא מזכיר שגם אחרי שהוכרזה הפסקת אש, יש מלחמות שאצל חלק מן הלוחמים לעולם אינן מסתיימות. דווקא משום כך זהו ספר על ישראל והישראלים של 1978, המדבר בעוצמה גם אל ישראל והישראלים של 2026.
התרעות פיקוד העורף