התבוננות בבני אדם היא כמובן ציר מרכזי שעליו בנויות רוב האומנויות, ועדנה מזי"א, שסיימה את כתיבת הספר לפני מותה (מעין רוגל מוגדרת כמי ש"השלימה והביאה לדפוס", ובמילותיה שלה, עשתה לו רסטורציה), מיומנת להפליא בפעולה הזו. זה לא ספר “גדול" (מזי"א מצטטת בהקשר אחר את תומאס מאן, שאמר כי סופר בינוני מתייסר בכתיבה בדיוק כמו סופר גדול), ונדמה שהוא נטול יומרות ממשיות, אבל יש בו פשטות יפה, נינוחות נעימה וכנות רגשית שמהדהדות את גוף עבודתה הפופולרי של מזי"א.
הסבתא היא פרופסור (בדימוס) רות לפידות, לשעבר מנהלת המכון לרפואה משפטית, אישה שהזניחה את חייה האישיים - ואת בנה היחיד, שאותו גידלה לבד - לטובת הקריירה שלה (ההיסטוריה חוזרת על עצמה עם ההורות הבעייתית של הבן); היא קוצנית מבחוץ ודוקרת מבפנים, כזו שתמליץ לזוג צעיר עם תינוקת להישאר בבית ולא להפריע את שלוותה בבית קפה, ותענה ביובש לגבר רופס שמתחיל איתה בים ואז מסנן לעברה שהיא “זקנה, בקושי נאה": “כל היופי הלך אליך". לפידות מאמינה שאנשים צריכים לדבר כמה שפחות ולהתרועע איתה עוד פחות מזה, ומאז ומעולם הסתדרה עם המתים טוב יותר מאשר עם החיים. היא נרתעת מחיבוקים ולא סובלת טיפשים, מה שמציב בפניה בעיה אמיתית, כי היא מוצאת את עצמה מוקפת באידיוטים, גם כאלה שמופקדים על פתרון תעלומת הרצח שהיא ונכדתה - בדומה לסטיוארט ב"חלון אחורי" - נקלעו אליה שלא בטובתן. כמו בסרט של היצ'קוק, גם ללפידות ולנכדתה לוקח זמן לפענח מה הן רואות בעצם. האם אירועים מסוימים שנגלים לעיניהן הם חלק מעבודה של שחקנים על מחזה, או שמא המציאות עצמה? מי פה הטובים ומי הרעים, אם בכלל?
חוסר הסנטימנטליות הקיצוני של לפידות זולג גם לאופן שבו מוצגים אנשי התיאטרון בסיפור. אפשר היה לשער שמזי"א, מחזאית מצליחה שגם ביימה הצגות רבות ובילתה את רוב שנותיה בתיאטרון, אולי לא תחטא בנימה נוסטלגית אבל לכל הפחות תפגין שמץ של חיבה לסביבת העבודה הזו. במקום זאת נראה שהיא שופעת לעג, בוז וטינה לשחקנים הנכלוליים והקטנוניים, המגוחכים במקרה הטוב, שכולם אינטרסים שיכולים להוביל לרצח, ולהנהלה המיוצגת על ידי אדם אלים וכוחני, נצלן וחסר נשמה, על גבול המפלצת. גם הנסיבות המקילות לכאורה שעומדות לזכותו אינן מספקות, ואיש אינו מצטער באמת על גורלו המר. זה עשוי להיקרא כמסמך שטנה ואישום ולא כמכתב אהבה לתיאטרון. מה שמעורר תהייה עגמומית: רות לפידות הקריבה הכל למען עבודה שאהבה בכל ליבה, אבל מה עם מזי"א? אם היא נותרה עם מטען כה כבד של איבה ומרירות, לשם מה היו כל מאמציה והצלחותיה? איפה הקסם של התיאטרון שעליו שמענו רבות במקומות אחרים, ואיך מזי"א לא הצליחה לקושש דבר אחד טוב לומר על ביתה המקצועי?
הדמויות מעולם התיאטרון כפי שמזי"א מאיירת אותן הן בעיקר קריקטורות. כוכבת הילדים שתעשה (כמעט) הכל בשביל תפקיד ראשי משדרג מעמד, השחקנית המבוגרת שמועסקת רק מפני שבעלה העשיר תורם ביד רחבה לתיאטרון, מלכת התיאטרון שאינה אלא אסקופה נדרסת עם חיבה יתרה לטיפה המרה, קורבן של בעלה המתעמר. הדמות היחידה שמעוררת סוג של אהדה היא של רקוויזיטורית (אביזרנית) בעלת השם החמוד (מדי) קוקי, פועלת זוטרה שרושפת ביקורת ומחאה נגד המוסד שמשלם את שכרה. גם גיוסן של קלאסיקות כגון “הדוד וניה" של צ'כוב לא מצליח לרומם את הטקסט או להוסיף לו רבדים נחוצים. חבל שניסיונה העשיר של מזי"א מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי לא תורגם פה לתובנות עומק ואמירות מעניינות ומחדשות על אודותיו.
גם עלילת הרצח, שבה מתפקדות הסבתא ונכדתה, עם הרבה עזרה מקוקי, כבלשיות חובבניות, קלושה במקרה הטוב ולא אמינה, ופתרונה מופרך, אם לא מגוחך ממש. למיס מרפל זה לא היה קורה. לא ברור בדיוק מה מזי"א ניסתה לעשות או רצתה להשיג פה. התוצאה מזכירה לרגעים ספר לבני הנעורים, רושם שמחוזק על ידי ביטויים כמו “הבלשייה הקטנה והסודית שלנו". חקירת הרצח עשויה לעבוד כמהתלה, אבל כך ניטל ממנה כל עוקץ של מתח, והעובדה שהחוקר הרשמי המרכזי בפרשה הוא ילדותי, נקמני וטיפש לא קטן, בוודאי אינה מוסיפה להליכים.
הכנות הרגשית שהזכרתי לפני כן, פועמת רק בסיפור יחסיהן של לפידות ונכדתה יהלי. הן נכוות ברותחין ובצוננין, מכעיסות, מטריפות וגם משמחות זו את זו, מתקרבות ומתרחקות בשיטת צעד קדימה, שניים אחורה, בונות בייסורים אמון הדדי ומציפות ביחד העברה בין־דורית שמאירה על בנה היחיד של לפידות, שמצליח בעבודתו וכושל באבהותו. נדמה שהחלק הזה בסיפור הוא שעניין במיוחד את מזי"א, ובו השקיעה את מרב כוחה היצירתי. יהלי היא דמות עגולה ונוגעת ללב.
נערה שאינה מודעת ליופיה, שמרגישה שהוריה אינם רואים אותה כלל ושמתקשה להתמודד עם העולם. הקשר המסובך בין הסבתא והנכדה הוא הלב של הרומן המינורי. מוטב היה לדלל את החלקים הקולינריים המיופייפים - יותר מדי פיתות חמות עם שמן זית - וכמו כן להמעיט משמעותית בתיאוריה העצמיים של לפידות כ"זקנה ממורמרת ורעה" (הבנו בפעם הראשונה, ויש גבול גם למשחקי ההפוך על הפוך), אבל בסך הכל מדובר בסובניר צנוע וטוב לב משולחנה של יוצרת אהובה, שחסרונה מורגש עד כאב.
התרעות פיקוד העורף