אני לא יודע אם היא הייתה ארוכה או קצרה, להב ציד רחב או צר כמו של פגיון, סכין לחם משוננת או שברייה, סכין קפיצית של ילד רחוב, או אפילו סכין חיתוך נפוצה שנגנבה מהמטבח של אמו. לא אכפת לי. כלי הנשק הבלתי נראה ההוא היה שמיש דיו, ועשה את העבודה".
בניגוד לממואר הקודם שלו, משנת 2012, "סכין" כתוב בגוף ראשון ולא בגוף שלישי, "כי כשמישהו פוצע אותך חמש-עשרה פעמים זאת בהחלט הרגשה עזה של גוף ראשון. זה סיפור של 'אני'. ועכשיו, אמרתי לעצמי, זה גם סיפור של 'עיני'".
פעולת הכתיבה לא הייתה פשוטה. רושדי מסביר ומפרט. "זה תמיד קשה לכתוב על הפרעת דחק פוסט-טראומטית, מפני ש...טוב, מעורבת בזה טראומה, וגם הרבה מתח, וכתוצאה מאלה הפרעה בעצמי. זה קשה יותר כאשר שניים, אתה ואשתך האהובה, חווים את זה בו זמנית, רק בדרכים שונות. וממש קשה לעשות את זה עם עין אחת ויד וחצי, כי הפיזיות של הכתיבה, הסרבול שלה, מזכירים לך עם כל לחיצה על המקלדת את הסיבה לכאב שלך. נדמה שהיד נתונה בתוך כפפה, והיא סוג של מפצפצת בפנים כשמזיזים אותה. העין... היא היעדר עם נוכחות חזקה מאוד".
רושדי מכניס אותנו ללא מורא, וללא רחמים מיותרים עלינו או על עצמו, לא רק אל לב מלאכת הכתיבה וקשיי היומיום בזמן שאחרי התקיפה האלימה, אלא גם לאותן 27 שניות ששינו את חייו. "ירייה היא פעולה מרחוק, אבל תקיפת סכין היא סוג של אינטימיות. סכין היא נשק תקריב, והפשעים שהיא מבצעת הם מפגשים אינטימיים. הנה אני, חתיכת מניאק, לוחשת הסכין לקורבן. חיכיתי לך. רואה אותי? אני ממש מול הפנים שלך, אני נועצת את חדות המתנקש שלי לתוך הצוואר שלך. מרגיש את זה? הנה עוד קצת, ועוד קצת אחרי זה. אני ממש כאן. אני ממש לפניך".
הוא מהגג על סוגי סכינים בתרבות הפופולרית. "סכין במים" של פולנסקי ("משל על אלימות ובגידה"), "הסכין המעודנת" של פיליפ פולמן ("שיכולה לחתוך פתחים בין עולמות") וסכין הקצבים שבה נהרג גיבור "המשפט" של קפקא בעמוד האחרון של הספר ("כמו כלב... דומה היה שרצה שהבושה הכרוכה בדבר תשרוד אחריו").
רושדי כידוע היה סוג של איש מת מהלך מאז הוצאה פתווה לחיסולו בידי רוחאללה חומייני, עוד ב-1988, כשהיה בן 41, בעקבות פרסום הרומן "פסוקי השטן". אף ששרד את האיום במשך 34 שנים, וקיווה ש"העולם לבטח המשיך הלאה, והנושא הזה נסגר", הוא לא היה אמור להיות מופתע כשבעודו בן 75, אחרי שפרסם עוד 16 ספרים מאז הספר שקם עליו לכלותו, הסתער עליו צעיר רעול פנים ואחוז אמוק, לעיני אלפי צופים, על הבמה במרכז שטקווה שבמדינת ניו יורק, רגע לפני שרושדי עמד לשאת נאום על לא פחות מאשר הצורך להגן על סופרים מפני כל הסכנות שאורבות להם. ללמדכם שהגורל אינו נטול אירוניה משלו. הוא לא היה אמור להיות מופתע, ובכל זאת הופתע. ועוד איך. ככה זה עם המוות, צפוי לחלוטין ועם זאת כה מפתיע.
ההפתעה לא נבעה רק מהתהייה שהספיקה לחלוף בראשו, איפה המאבטחים כשצריך אותם באמת. "באופן מוזר, למעשה זה העבר שחוזר, העבר שלי שמסתער עליי (...) התקרב אליי במהירות מעין נוסע בזמן, רוח רפאים רצחנית מן העבר. במוות כולנו אנשי אתמול, לכודים לנצח בזמן עבר. זה היה הכלוב אליו רצתה הסכין להכניס אותי. לא העתיד. העבר קם מהמתים ומבקש לגרור אותי אחורה בזמן".
רק בדיעבד כמובן היה באפשרותו לראות (גם אם בעין אחת) את התמונה הרחבה. "באותו בוקר בשטקווה, חוויתי את הגרוע ביותר ואת הטוב ביותר של הטבע האנושי, כמעט בו זמנית. זה מי שאנחנו כמין: אנחנו מכילים בתוכנו גם את האפשרות לרצוח זקן כמעט ללא סיבה. היכולת שהייתה ליאגו של שייקספיר, שקולרידג' כינה 'זדוניות חסרת מניע'. ואנחנו מכילים גם את הנוגדן לנגע הזה - אומץ, חוסר אנוכיות, הנכונות לסכן את עצמנו כדי לעזור לאותו זר זקן השרוע על הקרקע".
רושדי מביט בחייו עד כה, ונפרד תוך כדי מ"דור שלם שמתקרב לדלת היציאה", ובהם חברים ועמיתים שכבר יצאו מהדלת, כמו מרטין איימיס, פול אוסטר ומילן קונדרה. בניגוד להשקפתו של מחבר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", רושדי מאמין שקרה לו הבלתי אפשרי. "קיבלתי סיכוי שני לחיות. ניצחתי נגד הסיכויים". הוא חושב שהכותרת של סיפור חייו עשויה להיות "ניצחון ותבוסה".
כשחושבים על זה, זו הצהרה מעט בנאלית, שהרי רוב בני האדם חווים ניצחונות ותבוסות בחייהם, לפעמים אפילו באותו חודש. אומנם לא כולם מותקפים בסכין באירוע שעושה כותרות בכל רחבי העולם, אבל אל לך, רושדי יקר, להניח שאתה טוב יותר מאחרים - נטייה טבעית נושנה של הסופר, שגם בקטעי השיחות המדומיינים עם התוקף שלו אינו מפספס את ההזדמנות להתנשא מעליו. בנאלית (ואמריקאית) לא פחות היא גם הכרזתו החוזרת ונשנית של רושדי, שאפשר לנצח הכל עם אהבה ורק עם אהבה.
כלומר, נחמד להאמין בסיסמאות כאלה ולקוות שאינן יפות רק לכרטיסי ברכה לוולנטיינ'ז דיי. אבל כשרושדי מזמר בשבחיה של אשתו החמישית, רייצ'ל אלייזה גריפיתס, ומצהיר שהיא הדבר האמיתי והנס של חייו, הוא שוכח שזה מקטין ואפילו מוחק את קיומן וערכן של כל ארבע נשותיו הקודמות, ששתיים מהן הביאו לו ילדים. זה קטנוני וכמעט מרושע, ובעיקר אומר שהאהבה אולי מנצחת הכל, אבל רק עד שמגיע תאריך התפוגה שלה. ועדיין, עדיף רושדי חי, קטנוני או לא, על רושדי מת. שייבדל לחיים ארוכים.
התרעות פיקוד העורף