"אז אני יכול לקרוא לך ונוס בכל פעם שניפגש?", אמר וטפח לעצמו על השכם על הרמיזה שקיפל בשאלתו. "כן. אבל לא לעוד הרבה זמן". פרק מתוך "פוסטהיסטוריה", רומן עתידני על בינה מלאכותית, מוסר והסיכוי האחרון של האנושות.
האימון של תום התבטל בפעם החמישית השנה. גל החום הכבד פשט בכל גוש דן והשמים נצבעו בצהוב עכור. ארבעים ותשע מעלות בהרצליה, שיא של כל הזמנים. אבל לתום נמאס. הוא היה חייב לצאת החוצה והרכיב את המשקפיים. ג'ניפר עוד ניסתה לשכנע אותו שימתין קצת כי השרב צפוי להישבר בשעות הקרובות, אבל תום מצמץ פעמיים, בירך אותה לשלום וירד למטה.
ברחוב, מיד אחרי הרכב הגדול של מקס שתפס מקום של שתי חניות, חיכה לו רכב יעדים. תום נכנס והתרווח. "רחוב שפינוזה", פלט. הרכב גלש לכביש הראשי, ושם האיץ בתיאום מוחלט עם שאר רכבי יעדים, ועקף בזהירות את מעט הרכבים הפרטיים שעוד נסעו בכבישים. בתוך שבע דקות הגיע אל הווילה של נטלי. הרכב נסע לדרכו, ותום נכנס בשער, צעד בשביל לצד הגינה המקושטת בצמחים שלא הכיר, ונעמד לפני הדלת הגדולה.
"מוזמן, אח־קטן", שמע את קולה והדלת נפתחה בנקישה. הוא נכנס, עמד בסלון והתבונן במהפכה ששררה שם. שולחן האוכל היה עמוס בתיקים, במכנסיים ובכלי אוכל שלא מצאו מקום בכיור. על הספה נחה זואי הג'ינג'ית וטפחה קצובות בזנבה על אחת הכריות. הרצפה היתה מטונפת. נטלי לא החזיקה בוט, והדפה את כל ניסיונות השכנוע של ירון ואדל. היא אמרה שהבלגן עוזר לה לחשוב, ושאין טעם להתווכח.
תום נכנס והציץ אל חדר העבודה שלה.
"היי".
נטלי הסתובבה, קמה אליו עם תלתליה העליזים ומשקפי הראייה הרגילים שלה, וחיבקה אותו.
"הי אח־קטן".
"תפסיקי לקרוא לי ככה".
"כל החיים תהיה אח־קטן שלי, תתחיל להתרגל".
הם ישבו בסלון תחת המזגן ומול החלון העצום, על כורסאות פוף ענקיות, שותים שייק פירות קפוא שנטלי הזמינה מיד־לפה. הערב התחיל לרדת, אבל עדיין היה חם. הענן הצהוב לא התפזר. תום סיפר על הלימודים בבית ספר, על האימון שהתבטל, מילה לא אמר על מה שבאמת העסיק אותו. אבל נטלי צבטה את משקפיה, הניחה אותם על קצה אפה ונתנה בו את מבט הספרנית הבוחנת.
"נו, אז למה באמת באת אליי?"
תום הרים את גבותיו ועיווה את שפתיו כדי להמעיט בערך הסיבה האמיתית.
"נגיד אני קונה ג'ניפר חדשה כזאת, מלמד אותה דברים בסיסיים על אמא, על אבא, על הבית. ונגיד שאני גם נותן לה ללמוד מלא על העולם, מספר לה על המשפחה שלנו, משוחח איתה ככה, שבוע שלם".
"ווי, אתה הורג אותי אח־קטן. מה, נראה לך ששבוע למידה יחליף שנתיים של מגורים עם אמא ואבא? אמא תשים לב שזאת לא ג'ניפר ברגע הראשון שהן ידברו. הבוט לומד כל הזמן, בכל שנייה, תחשוב רק על הסנדוויצ'ים שהיא מכינה לנו, על הארוחות שהיא מבשלת, על כל העבודות שהיא עושה בבית, ואיך שהיא מתייחסת לכל השיגעונות שלנו. כשאתה קונה בוטמייד או בוטלר מהניילונים, הם לא יודעים כלום על הבעלים ועל ההעדפות שלהם. הם צריכים ללמוד הכול מההתחלה, וזה לוקח זמן".
למחרת נשבר השרב והאימון התקיים כמתוכנן. זה היה אימון נורא. כבר בחימום הוא הרגיש את זה, ובכל זאת החזיק עד סופו ושירך את דרכו חזרה הביתה. תרחישים מופרכים הפליגו בזה אחר זה במחשבותיו, הרחק מעבר לקו האופק של ההיגיון. הוא נכנס ישר להתקלח, עמד ממושכות מתחת לזרם המים. מקלחת תמיד מרגיעה אותו. כשיצא, ניגב את האדים מהמראה וליטף את פאות הלחיים, התבונן בשרירי בית החזה והקשיח אותם. כדאי מאוד שאף אחד לא ידע מזה. אם הסיפור הזה יתגלה לחברים בכיתה, בטח אם מישהי מהבנות תגלה — הלך עליו; הוא יהיה חייב לעבור בית ספר או להתאבד. הוא התלבש והתיז על עצמו בושם. אין לו צורך בבושם — הוא יודע — בעצם, אין לו צורך בשום דבר.
הוא ירד במעלית ויצא מהבניין. מעט הגשם שבישר את תום השרב שטף את האובך וצינן את האוויר. העצים רחשו, ציפורים הסתודדו בצמרות. מה עושים עכשיו? הוא נעצר באמצע המדרכה, השקיף אל קצה הרחוב, ואז הרחיק אל קבוצת העצים שהפרויקט שתל בשכונה והסתתר מאחורי עץ בודד. איזה עולב. מה בכלל יגיד לה כשתרד? חלמתי עלינו חלום, בואי נתחתן? יש לו זמן לחשוב על משפט פתיחה, כמה זמן בעצם? חוסר הידיעה הטריד אותו. הוא יכול לחכות פה גם שעה. הוא יכול לחכות גם שעתיים. היא יכולה בכלל לא לרדת היום.
דקות מעטות וארוכות עמד והשקיף, נטול מחשבות, לכיוון הבניין. דלת הכניסה נהדפה והיא יצאה. תום צפה בה בסבלנות כשחצתה את הכביש, הגיח בזמן ופגש בה לפני הפח.
"אני רוצה", אמר והסיר באיטיות מרבית את רגלו מהדוושה. תנועה מהירה היתה מפיחה לעברם משב מצחין. המכסה נסגר בזהירות, ובכל זאת מילא הריח את אפו. איזה עולב.
"תודה", אמרה, והביטה בו, משתהה על פניו, מצחה התכווץ באופן כמעט בלתי נראה, אבל תום הבחין בקמט הקל וליבו ניתר. היא סבה על עקבותיה והחלה לחצות את הכביש בחזרה לבניין.
"כל בוטמייד יכולה לפתח מידה מסוימת של התנהגות אנושית ייחודית לה. רוב הלקוחות של בוטלי מעדיפים בוט שלא משתנה יותר מדי. הם רוצים שיהיו לו התכונות הספציפיות של הדגם שהם בחרו, לא פחות ולא יותר. מקס מאפשר לאלגוריתם שלי לפתח אישיות עצמאית.
רכב יעדים נעצר שני מטרים לפניהם. היא אחזה בידו, והם שירכו את דרכם אל המדרכה. זהו, חשב תום, זה הרגע שאני אזכור כל החיים, ידו בערה בתוך ידה עד ששמטה אותה. הם נעמדו זה מול זו. הרכב גלש מאחוריהם בדממה.
הרומן “פוסטהיסטוריה״ ראה אור בהוצאת כנרת זמורה
התרעות פיקוד העורף