הדמויות בקובץ: ד"ר לתרבות המלמד באוניברסיטה, נער מתלמוד תורה, סטודנט, מורה לשל"ח ואפילו הקפטן של ביתר ירושלים, נעות בין התמכרות חושית ורגשית חסרת מעצורים לאהבה רומנטית, לבין פקפוק דעתני בעצם קיומה. אמנם, רוב סיפורי האהבה בספר כושלים, או מגיעים לסוג של מבוי סתום.
גיבורי הנובלה משוכנעים שהם מאוהבים האחד בשנייה, אבל הם צמחו במשפחות גרעיניות, שבניגוד למשפחות המורחבות, בתוכן התבגרו בני הדורות הקודמים, לא ידעו לספק לבניהן את הביטחון הרגשי שמאפשר להם לתת את הלב, ולכן מאז עמדו על המשיכה העזה ביניהם, הם עסוקים בלברוח האחד מהשנייה.
"נראה לי שלא ניפגש יותר," ...אומרת לני, האהובה, לגיבור...גברים כמוך מסוכנים בשבילי (עמ' 12) "ואילו הגיבור ניחן בתשוקה, שלא הבין אותה כל צרכה, לאהוב ממרחק...... נראה לו רומנטי שתהיה להם אהבה טרנס אטלנטית.... "(עמ' 17). כמובן שעמדות פתיחה כאלה הם מרשם בדוק למהלך של התמעטות, והקשר אכן מתדרדר עד לסוף מקאברי ומגואל בדם...
לדיונו באהבה מגייס קמחי, מקורי כתמיד, את אוטו ויינינגר המושמץ, את המטריארכליות הישראלית ואת הפמיניזם המוקדם, שבלבל את היוצרות. כל זה יוצר פסיפס עשיר והופך את חווית הקריאה לעצימה, וזאת מבלי לפגוע בהנאה מהחושניות והעלילות הפתלתלות.
ובכל זאת, יש אלמנט מוקשה בסיפורים. קמחי מקפיד לספק את התאריכים בהם התרחש כל אחד מהם. פעמים בגלוי, פעמים בסמוי. "בן ברית", למשל, שעוסק בהיכרות מקומית ראשונה עם הקונספציה הרומנטית, מתוארך ל1896, שנת ייסודו של הקונגרס הציוני, ואילו הסיפור האחרון "חייל בדיל" מתרחש ביום העצמאות ה 125 של ישראל, מיד לאחר התפרקותה של המדינה הציונית לקונפדרציה? האם קמחי מבקש לכתוב ההיסטוריה של הפרויקט הציוני מפרספקטיבה רומנטית? לקמחי פתרונים.
התרעות פיקוד העורף