ילא המילים, אבל חיים, איפה אתם? זו עשויה להיות השאלה האחרת ב"מילים, איפה אתן?", ספרו החדש והמרנין, לא פחות מזה, של דויד גרוסמן. קבלו מיני־מונולוג של דמות מובילה בעלילה.
"אבל באמת אני שואלת, כבודו, אולי במקרה אתה יודע איך קוראים לחיים האלה שאני חשבתי שחייתי? ותגיד לי גם, מילה של שופט, אני בכלל חייתי? אני מתכוונת, זאת אני שחייתי כל הזמן את החיים שהדביקו לי?".
ומילא החיים, אבל בואו נתייחס רגע לפיל הידידותי שבחדר. ואין הכוונה ל"דמבו. הפיל המעופף", כפי שבעל קורא ברשעות לאשתו כבדת הגוף (ובנו מכנה אותו ממרחק בשל כך "הבן־זונה"). ההשפעה של חנוך לוין ניכרת מיד במילים וברוח הדברים. אפשר לדמיין שזו מחווה אוהבת ליוצר שכתב פעם, "לחיות זה דבר נורא".
מנחם פרי, העורך והמנטור של גרוסמן, היה כידוע גם העורך והמנטור של לוין, ואולי גם דמות אב לשניהם. אז אולי המחווה היא גם לפרי, אחרי עשורים של שיתוף פעולה צמוד. ואולי כל פעולה יצירתית היא ממילא מחווה ליצירות וליוצרים קודמים. ואולי נסחפתי קצת, כמו שדמות אחרת אומרת לירון אחר, הלא הוא ירון אשכנזי, גיבור הספר.
או שלא. השופט מציטוט הפתיחה, אגב, הוא שופט "אמיתי" לכל הדעות, בבית משפט לכל דבר (יש גם הופעה של שופטת בהמשך), ולא שופט בתחרות יופי שכונתית שמתחזה לשופט של ממש, כמו למקה במחזה "הרטיטי את לבי" של לוין. אבל מילים כמו "נגמר אבאלה, נגמר אמאלה, עכשיו רק כלומלה מדבר" זורקות את הקורא אוטומטית ל"אשכבה" של לוין, שם נאמר בין היתר ש"רופא ירביץ משמושקל'ה, ימצא שם איזה גושקל'ה, והמצב אנושקל'ה, ולאחר ייאושקל'ה, ונשיקה למושקל'ה, חיבוק לזושקל'ה, סוף לקשקושקל'ה".
"אשכבה" מצידו נכתב בעקבות סיפורים קצרים של צ'כוב. לוין נטל את היגון הצ'כובי הדק, לש אותו בדרכו ועשה בו כבשלו. או אם תרצו, כבשלוקל'ה. המילים של גרוסמן ב"המילים, איפה אתן?" משחקות עם עצמן ועם הסיפור בעליצות ילדית בלתי מרוסנת, וזה נפלא בעיניי.
יהיו שיעקמו את האף ויצקצקו שזה גחמני, או מנייריסטי, ומשתלט, ומופרז. מצקצקים יהיו תמיד, והשיירה עבור תעבור לה. אבל לדידי זה בדיוק החלק המרנין, שמכניע את החיים הבלתי מרנינים בעליל שמתוארים פה. רבות עוד ידובר בהפתעה המבנית של הרומן הקצר הזה, בטוויסט הנפיץ שאינו אופייני לגרוסמן, ובאפלה החבויה בעלילה, והגיהינומיות המסתתרת בין קרני השמש, כנוסעת סמויה. אבל בעיניי, חדוות השפה, גם ואולי בעיקר כשהיא יוצרת התנגדות מצמררת לתוכן, היא הגיבורה האמיתית של הטקסט.
האב מדמיין את מותו המגוחך, "לא משהו עם כבוד אליו". הוא מתעקש. "תשמעי ממני: ממרח בנאדם על מדרכה, זה מה שיישאר. פערצעלע שמתבזבז על תתרן. ואנשים יעמדו מסביבי ויצביעו באצבע ויחזיקו את הבטן מרוב צחוק". שוב הלוויניות הבלתי מוכחשת הזו, שדימויי נפיחות הם הרי מעמודי התווך שלה (לכאורה, מה לגיבור ממוצא טורקי וליידיש). "באלה המילים דיבר האב, כאילו התגהקה ועלתה אל פני המים שיחה שניהל במעמקיו". לו הייתי סנגור בבית משפט, זה היה הרגע לומר: "כבודו/ה, ההגנה סיימה את טיעוניה. ה'התגהקה' היא עצם העניין פה, ולאו דווקא הבן המתעד במחברתו בכתב צופן לאחר מכן: 'אשרי הילד שלא שמע מילים כאלה נאמרות בין הוריו'".
"ולכן, עם כל הצער ועם כל ההשתתפות באבלו של המתחסד, סליחה, המבקש", מועדת במילותיה פרקליטה נחרצת (שרגע לפני כן טענה ש"אין שום סיבה ווטסואבר" למשהו, וכמה יפה משתרבבת פה היציאה הלועזית שנגזלה מסדרות טלוויזיה אמריקאיות גנריות). וכמה מצחיקה המעידה, שרק נמשכת ומסלימה. "עם כל ההשתתפות במותו, כלומר בתחושת האבל של מי ש... סליחה, שעדיין לא... אבל עלול בהחלט, בקרוב מאוד...".
והנה הגשש החיוור פוגש את זיגמונד פרויד. ויש גם איזו ירושלמיות ספציפית או מטאפורית נוטפת עסיס של בוסתן ספרדי כלשהו ("היה רעש מהבלקון", "המיגרנה, שתלך לאלף עזאזל", של מי שלפני כן נאמר כי "החלושס של הערב רומש עליה היום מוקדם מהרגיל"), ועקיצות ביקורתיות מפורשות מאזור בירתנו הקדושה כגון, "לא מעט לשונות הזהירו אותה חזור והזהר שהוא מזן הירושלמים הדברנים, קשקשנים־תיאורטיים שכל הווייתם אני־ואפסי־עוד, חילונים ומוארים לדעתם, אבל חניוקס מדאורייתא בחשכת קנאותם".
וגם פרטי הפרטים נאים בעיניי. "הרי לא היה בבית אפילו דבר אחד שאמי לא הכירה ולא ידעה. אפילו עקמומיות קלה בחוט מתכת אחד של הלוסטרה הכתומה בסלון, או כמה זוגות גרביים תלתה לייבוש על חבלי הכביסה של הבניין, מאחורי הבית. וכמה סכיני גילוח נשארו לאבא". תראו איך היא זוהרת למרחקים, הלוסטרה הזאת, ועוד כתומה!.
והתפרצויות הצבע נמשכות. האישה הגדולה מן החלומות, בהשאלה מיהושע קנז, "הידקה לגופה את החלוק הסגול שעושה לה פיגורה, ופתחה את הדלת ועמדה בפתח בעמידה של באלבוסטה, והם, השוטרים, התכווצו והתקמטו קצת מולה, הם היו ארבעה - לא פחות". וכבר אנחנו מתכווצים ומתקמטים יחד איתם. אחרי שנשמע אותו רעש מהבלקון, ונראה שוטר שמנסה לפרוץ פנימה, ממלמל האב בתחינה תינוקית נטולת סימן שאלה לאשתו הבאלבוסטה, "הם לא יבינו, איך נסביר להם, אמאלה". והנה גם אלתרמן מוסר ד"ש חטוף, אבל אם נסביר לך, מה זה יועיל, איזה ילד אתה, אליפלט.
האב סוחר בקפה ("קפה זה מספיק להתקף לב"), וכשבניגוד לתחזיות הכתה קרה במטעי הקפה בהונדורס, ומפולת בוץ השמידה מטעים בברזיל, וסניף של "בנקו פופולאר" באיי הבתולה הבריטיים מציץ לרגע, שוב לא יכולתי שלא להיזכר בחנוך לוין, שגיבוריו העלובים חולמים על זונה עשירה באוהיו, או לחלופין מפקפקים בקיומן של מדינות רחוקות, כמו גברת שוסטר במערכון "שוסטר" שמסבירה: "אני לא אומרת שיש אוסטרליה ואני לא אומרת שאין אוסטרליה, אני לא חקרתי בעניין, אבל לקבל את מה שמוכרים לי כדבר מובן מאליו, את זה אני לא מוכנה".
ואנחנו חוזרים אל נקודת ההתחלה. חיים, איפה אתם? יש הונדורס, אין הונדורס, להיות או לא להיות. ומה זה בעצם משנה. הבל הבלים הכל הבל. בואו נעלוז קצת, ותכף נמות.
התרעות פיקוד העורף