דובר העירייה המיתולוגי פותח הכול: אמנון יוסף חושף את סודות המקצוע בספר חדש

יש אנשים שעבורם החדשות הן מקצוע, ויש כאלה שהן הופכות עם השנים לאורח חיים. עבור אמנון יוסף, 69, עיתונאי, צלם עיתונות ומי שהיה במשך שלושה עשורים דובר עיריית באר שבע, החדשות היו כמעט תמיד שם - בחדרי המערכת, מאחורי המצלמה, במסדרונות העירייה וברגעים שבהם המציאות הישראלית סיפקה עוד כותרת. בספרו החדש, "מילה אחרונה" (בהוצאת "ספרי ניב"), הוא חוזר אל מאחורי הקלעים של האירועים והאנשים שפגש לאורך הדרך, ומספר על קריירה שנפרשה על פני עשרות שנים של עיתונות, תקשורת וציבוריות ישראלית.

"תמיד הייתה לי שאיפה לכתוב ספר, וכשסיימתי בשנה שעברה את עבודתי כדובר עיריית באר שבע אחרי 30 שנה, החלטתי שזה הזמן לעשות את הצעד ולכתוב על כל מה שעבר עליי משחר ילדותי ועד היום", מספר יוסף. "זו הגשמת חלום עבורי".

יוסף מעיד כי הרומן שלו עם עולם התקשורת החל עוד בילדותו המוקדמת בבאר שבע. "כשהייתי בן עשר הגיעה אל ביתנו גלויה שהציעה לעשות מנוי למהדורת הבוקר של עיתון 'הארץ' (בעבר היו שתי מהדורות לכל עיתון: בוקר וערב, ד"פ)", הוא משחזר. "רשמתי את השם של אבא שלי ושלשלתי את זה בתיבת הדואר. הייתי מחכה בכל יום, בארבע-חמש בבוקר, להגעת העיתון אל ביתנו והייתי גומע אותו בשקיקה. ככה החלה ההתלהבות שלי מעולם התקשורת. גדלתי בבית שמאוד צורך תקשורת, הגם ששני אחיי היו צלמים צבאיים ובהמשך צלמי עיתונות, שעובדים עד היום בתחום".

משיכתו של יוסף לתקשורת הייתה כה חזקה עד כי בשנת 1975, עם הגיעו לגיל 18, שלושה חודשים לפני סיום התיכון, הוא ביקש לפרוש מהלימודים כדי להקדים את גיוסו על מנת להתקבל לתקן שנוצר במשטרה הצבאית לצלם צבאי. למורת מורתו והוריו הוא עשה את הצעד והתקבל כצלם צבאי. "ראיתי בחיל המשטרה הצבאית אתגר כי רציתי לשנות את התדמית הפחות נעימה שדבקה בחיל אז", הוא משחזר. "למזלי, בעזרת תא"ל בני ענבר, שהגיע מגולני לתפקיד הקמצ"ר, הצלחתי לשנות את התדמית כשלקחתי חבר'ה מ'במחנה' ומגלי צה"ל להיכנס לכלי 6 וכלא 4 ולראות בעצמם את התנאים שם, שהיו הרבה יותר טובים ורחוקים מהדאחקה שהגששים עשו במערכון 'כלא 6'".

עם שחרורו החל יוסף ללמד צילום ותקשורת בתיכון בבאר שבע, ובמקביל עבד כצלם עיתונות ב"ידיעות אחרונות" ובמקומונים שונים באזור הדרום. בשנת 1989 הוזמן על-ידי שמעון אלקבץ ואמנון רבי להצטרף לקבוצת "ידיעות תקשורת". "הם ביקשו ממני לעזוב את המצלמה ולהתחיל לכתוב, אבל הבהרתי שאת המצלמה אני לא עוזב, אז גם צילמתי וגם כתבתי", הוא נזכר. "במשך כתשעה חודשים הבאתי סיפורים צבאיים וסקופים שונים, עד שקיבלתי הצעה קוסמת לשמש ראש מערכת בעיתון 'חדשות', שפעל עד נובמבר 1993. שימשתי בעיתון הזה ככתב הנגב, הדרום ועזה, ואגב, שם חשפתי לראשונה אי פעם את המנהרה הראשונה של חמאס. אף אחד עד אז לא ידע שיש מנהרות שם".

עם סגירת עיתון "חדשות" עבר יוסף לשמש ככתב הדרום בעיתון "הארץ" ("זו הייתה סגירת מעגל מתוקה עם ילדותי", מספר) ובמרץ 1995 התמנה לדובר עיריית באר שבע. "באפריל 1994 חשפתי ב'הארץ' חקירה שמתנהלת נגד ראש עיריית באר שבע המיתולוגי יצחק רגר", הוא מספר. "יצחק מאוד הופתע ומספר חודשים לאחר מכן הוא פנה אליי בבקשה לבוא ולהיות דובר עיריית באר שבע. תמיד חמקתי מלדבר איתו אבל הוא הפעיל עליי לחץ מסיבי ולבסוף הסכמתי לקבל את התפקיד בתנאי שאעשה מה שאני רוצה מבחינת הפתיחות של העירייה. לא רציתי שהעירייה תהיה 'בסיס מודיעין סודי' אלא תהיה חשופה לכל. רציתי להיות נציג התקשורת בעיריית באר שבע".

"אני חושב שלעבוד עם ארבעה ראשי עיר, שכל אחד מהם מחזיק באג'נדה משלו - זה דבר שראיתי בו אתגר. לא חשבתי לבוא ולהישאר במשך שלושים שנה. אמרתי לעצמי שאני בא ל'שעתיים וחצי' כדי ללמוד, לראות וללכת הביתה. אבל ה'שעתיים וחצי' האלה, כפי שאמרתי מעל כל במה, נמשכו באמת שלושים שנה. כשאתה יודע שכל אחד שמגיע מביא איתו את האג'נדה שלו, את ה'אני מאמין' שלו ואת דרך הניהול שלו - זה בסדר. אז עבדתי עם יצחק רגר, והוא נפטר במהלך כהונתו, ולאחר מכן נכנס דוד בונפלד. בהמשך עבדתי גם עם יעקב טרנר ורוביק דנילוביץ'. לאורך כל הדרך נשארתי נאמן לצד המקצועי שלי, ולשמחתי הרבה, כולם התיישבו עם זה".

"הגעתי לגמלאות ואני עדיין בחור צעיר ועוד תוכניות רבות בפניי".

"קודם כל הוצאתי עכשיו את הספר החדש שנועד ללמד את הדור הצעיר על ימי הפרינט והתקשורת של אז ולהסיק מסקנות מכך לגבי היום. יש לי המון הצעות אבל לעולם התקשורת לא אחזור. אני חושב שבאמת מיציתי. כרגע אני מקיים הרצאות ובוחן כיוונים נוספים. היד עוד נטויה".