היא לא יכולה ולא רוצה להקטין אירוע שאי אפשר להקטין, והגיבורה שלה בהחלט לא בורחת מבשורה, אבל היא וראופמן כן בוחרות להתרחק כמו מאש מפני התחרות המטאפורית שאכן מתנהלת (בעיקר בין גברים שתמיד מחפשים תחרויות? או שמא חטאתי בהכללה לא הוגנת?) על מי יביא יותר דימויי שואה, גבורה ותקומה מקודמיו, ומי הכי יגדיל להגדיל אסון שאין גדול ממנו.
ראופמן בוחנת את האירוע וספיחיו ברגישות ספרותית ונפשית מיקרוסקופית, ויורדת לרזולוציות הגבוהות ביותר. התעקשותה על הסחות דעת ספק אזוטריות ספק היתוליות ספק היסטוריות, שכולן מדויקות ונבונות וכתובות לא פחות מנפלא, מרוממות את הרומן הזה לדרגת חוויה אומנותית שכמותה טרם חווינו בתוך מערבולת המלל שהציפה את מחוזותינו מאז 7 באוקטובר ההוא. ראופמן מיטיבה לשזור סיפור אהבה מפתיע ומסכת משפחתית עשירה בצל האזעקות.
"ערסלים אף פעם לא נקרעים בבת אחת", מהרהרת הגיבורה שלה אפרופו ערסל ממשי לכאורה, אבל כמובן הרבה מעבר לו. "תמיד יש חוט אחד, דק, שנקרע ראשון. אפשר לא לשים לב. להתעלם. אחרי הכל - מה נגיד? ידענו? ידענו והמשכנו להתערסל?". "גם הרעד שהרעיש אתמול את האדמה, לא התחיל אתמול", היא יודעת לאבחן. "זה שלא הרגשנו, זה כבר סיפור אחר. אולי כי אנחנו כל כך מורגלים לחיות". וזה, בקליפת אגוז, "המעשה הנכון". סיפורו של החוט הדק שנקרע ראשון, המיתר שפקע לפני האחרים, במציאות שבה "זה בלתי נסבל, כמה שהכל אקראי.
"לא צריך להיות חוקרת היסטוריה כדי להביט מסביב ולראות את כל המעשים הלא נכונים שמתרחשים כאן, מאז נברא העולם", אומרת הגיבורה. אז מה המעשה הנכון בעצם? אולי זה הניסיון לנסח לעצמנו מה קורה סביבנו ומדוע, או לפחות לדעת שאנחנו בידיים טובות כשראופמן עושה זאת במקומנו ובשבילנו.
ספרו הקודם, "כזה וכזה תאכל החרב - אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה", עסק בחוויותיו כקצין במפקדת אוגדה במהלך הלחימה בעזה בחודשיה הראשונים. הקשר בין אדם וחברה למקום מטריד אותו במיוחד. "אינני מסוגל לספק משנה סדורה לגבי הסוגיה בין מתלבטים ומתלבטות שתוהים אם הם רואים את עתידם כאן, במקום הזה. איני יכול שלא להזדהות עם ההתלבטויות הללו. אבל אני יודע לדמיין גרסאות שונות לתשובה לשאלה הזאת סביב כמה גיבורים. לעת עתה, המרכיבים שלי לתשובה הזאת מחברים בין גיאוגרפיה פיזית ותרבותית של המקום, שייכות לאומית ומאבקי שליטה על המקום שמנוסחים בשפה דתית. אני יודע שהמפתח לתשובה הוא קודם כל סיפורים, ברבים, המקום חייב להיות מסוגל להכיל כמה סיפורים".
חזני מנתח את השטח - או השטחים - משלוש זוויות שונות, כל אחת מפתיעה ומפעילה למחשבה בדרכה. הסיפור הראשון, "המשא של מלאכי", שבניגוד למה שאפשר לשער, נחתם במחשבו של חזני כחודש לפני 7 באוקטובר, מתאר מסע דיסטופי בישראל עתידית, מתל אביב לחרמון ובחזרה, של מג"ד במילואים שהיה לפקיד בדרג בינוני במשרד הביטחון. איש שב"כ צעיר שנותן לו טרמפ אומר בין היתר: "לנצח במלחמה זו לא בושה... החוזה הוא בין היהודים לבורא עולם והמדינה היא כלי של קדושה שמאפשר את המימוש הזה. וכן, אני בכוונה אומר היהודים, מכיר את המאמרים שלכם על אזרחים, אבל תראה את האזרחים האלה, הערבים, אתה נוסע עכשיו בציר מאוים בגלל השטויות שהיו לכם. בעזרת השם, המלחמה הזו תסדר כל מיני דברים".
"חלום על דיינר", עוקב אחר קורותיה של משפחה ממזרח ירושלים שמפעילה דוכן חומוס פיראטי ומרופט בין מוסכים בוואדי ג'וז, אבל בטוחה שפיצחה את "הנוסחה לטעם הייחודי של פלסטין". בפער שבין היומרה למציאות נקלעת המשפחה לסחרור בין-דורי, כשחברת ענק טורקית מנסה לפתות אותה להעתיק את הדוכן לתוך העיר העתיקה ולהופכו לחלק מרשת בינלאומית. ברקע מרחפת כל העת על מפעל חייהם גם סכנת פינוי בידי הרשויות הישראליות.
גיבורי הסיפור השלישי, "הבשורה על פי פאולה", הם בעלת מלון מקומי בצפון איטליה והסובבים אותה. הגיבור הנוסף הוא ההר, שלמרגלותיו שוכן המלון - הר שבו נכרכות כל הדמויות בטרגדיה משפחתית שאירעה בילדותה של פאולה. פאולה מנסה כל חייה להיות ראויה להר הזה. היא דבקה במשימה, מנסה לעלות בהר, לכבוש את פסגתו ולהשתחרר, אבל שוב ושוב נרתעת ונכשלת, עד לסוף האפי. מה שבטוח, שכמו הגיבורה של ראופמן, גם פאולה אינה בורחת מבשורה. בריחה כזו, בעיני ראופמן וחזני, אינה המעשה הנכון משום בחינה. הטריק הוא להסתכל למציאות בעיניים, למרות החשש שראופמן רומזת לו בהקשר כלשהו בספרה, שלפעמים אנחנו מסתכלים על התסריט הלא נכון.
התרעות פיקוד העורף