"אספתי וכתבתי את החומרים שבספר הזה לאורך זמן", מספרת פרא. "במקור לא באמת חשבתי שאוציא אותם לאור, אף על פי שהרבה אנשים בסביבה שלי האמינו שזה יקרה, אבל בסופו של דבר הגעתי לנקודה שבה הרגשתי שאני רוצה להוציא את הדברים החוצה. הסיפורים האלה עוקבים אחרי תהליך של התבגרות והתפתחות על פני ציר חיים - מנערה, לאישה ולאימא."
"יש בקובץ סיפורים שהם בהחלט יותר אוטוביוגרפיים וכאלה שפחות, אבל בכולם מתערבב כמובן גם הדמיון. חלק מהסיפורים מבוססים על דמויות של אנשים אמיתיים שאני מכירה מקרוב".
זהו למעשה ספר הביכורים של פרא, המגדירה עצמה כפמיניסטית, עיתונאית לשעבר, עורכת ספרים (זה עשרים שנה), מתרגמת, כותבת, מורה לספרות ומייסדת (לאחרונה) את הוצאת הספרים "פרא", שהמניע להוצאתו היה טרגי: מותה של אמה. "בינואר האחרון נפטרה אמי, לאחר שסעדנו אותה בהוספיס בית, וכשאתה פוגש את המוות כל כך מקרוב זה מעורר בך זעזוע ומבט חדש על החיים", היא מתארת. "אתה מבין לעומק שהזמן הוא עכשיו ושאין זמן אחר. עכשיו זה הרגע הנכון להגשים את עצמך, את החלומות שלך ואת הדברים שיש לך להגיד על העולם, וחבל לחכות כי אתה אף פעם לא יודע מתי הזמן שלך יסתיים. האובדן הזה נתן לי סטירת לחי שהבהירה לי המון דברים על החיים, וכל העשייה שחיכיתי איתה התכנסה לכדי פעולה מיידית, כשהצעד הראשון היה הוצאת קובץ הסיפורים הזה לאור".
בשלב הזה קורה משהו אחר לתנועה שלך: אתה מפסיק להדוף את המים ומתחיל לזרום איתם, נותן להם לשאת אותך. חוויתי רגע שבו הבנתי שאני מפסיקה להדוף מים ומתחילה לזרום איתם, והמטאפורה הזו נכונה לחלוטין גם לחיים. הגעתי לשלב שבו הבנתי שאני מפסיקה להיות במאבק מתמיד עם החיים ומסוגלת פשוט לשחות איתם. במשך הרבה מאוד שנים הרגשתי שאני מחפשת במרחב משהו שכבר אבד בזמן, והמרדף הזה יוצר המון כעסים פנימיים ומאבק מתיש. כשנופל לך האסימון בעקבות משפט כזה, את מבינה שאין טעם להמשיך להדוף את המים בכוח ושצריך פשוט לשחרר - גם בשחייה וגם בחיים בכלל."
התרעות פיקוד העורף