הילה שניידר הייתה בת 39 כאשר התבקשה למנות שלושה חלומות. היא הייתה מצטיינת דיקן, בעלת שני תארים, נשואה באושר, אם לשני בנים, אשת מקצוע מצליחה ומרצה כריזמטית. ובכל זאת, המשאלה הראשונה שלה הייתה פשוטה וכמעט ילדותית: להיות רזה.
״כל מה שרציתי בחיים זה להיות רזה״, היא כותבת בספרה החדש, ״על שמנמנוּת, האמת מתחת לשכבות״. הרצון הזה לא היה רק שאיפה אסתטית. הוא נעשה למדד של הצלחה וכישלון, שאיים לצבוע את כל שאר הישגיה. כיצד יכולה אישה מצליחה, משכילה ואהובה להרגיש ״כישלון חרוץ״ משום שלא הצליחה לרדת במשקל?
שניידר, יועצת ארגונית ומרצה המתמחה בשפת גוף ובניהול רושם, אינה מגיעה אל הנושא מבחוץ. במשך שנים לימדה אנשים כיצד אנחנו מגבשים דעה על האדם שמולנו בתוך שניות, אבל במקביל חיה בעצמה בתוך גוף שהסביבה לא הפסיקה לפרש.
הספר בנוי מ-53 פרקים קצרים ומשלב את סיפורה האישי עם עשרות מחקרים. שניידר חוזרת אל הילדות, אל הדיאטות ואל הרגעים שבהם למדה שהגוף שלה תופס מקום שאולי אינו שייך לו. היא כותבת על בושה, בריאות, זוגיות, אימהות, קריירה והפער שנוצר כאשר הגוף משתנה במהירות אך התודעה מתקשה להדביק אותו.
אחת הסצנות החזקות בספר מתרחשת לאחר הרצאה שהעבירה בפני גמלאיות של משרד הביטחון בנושא שפת גוף, סטיילינג וניהול רושם. בסיום ניגשה אליה אישה ואמרה בהתלהבות: ״איזה כיף שסוף סוף הביאו מישהי משלנו״.
יש במשפט הזה הכרה ושמחה. האישה ראתה לפניה מרצה בשמלה אדומה, בטוחה בעצמה, שאינה דומה לדמויות הרזות שהורגלה לראות בתפקיד הזה. אך הוא גם הזכיר לשניידר שהמשקל שלה נכנס לחדר יחד איתה. היא לא הייתה רק מרצה מצוינת, אלא גם ״מישהי משלנו״. הגוף שחששה שאינו ייצוגי היה דווקא הגוף שאפשר לאישה אחרת להרגיש מיוצגת.
העלייה הגדולה במשקל התרחשה על רקע משבר משפחתי קשה. בנה הבכור אובחן בגיל שנה עם גידול במוח, ביום שבו נולד בנה השני. בשנים שלאחר מכן היא החזיקה את הילדים, המשפחה, העבודה והחיים, ועלתה כ-60 קילוגרמים.
הפרט הזה מפרק סטריאוטיפ עיקש. שניידר לא עלתה במשקל משום שהפסיקה לתפקד, אלא דווקא כאשר תפקדה ללא הפסקה. היא השקיעה את כל כוחותיה בניסיון להחזיק אחרים, עד שהיא עצמה נדחקה לתחתית הרשימה.
בעקבות ניתוח בריאטרי ושינוי באורח החיים ירדה שניידר 55 קילוגרמים. גופה השתנה במהירות, אך בתוכה המשיכה להתקיים האישה שחיפשה את הכיסא המתאים ובדקה כיצד היא נראית בכל תמונה. הגוף החדש לא מחק את זיכרון הגוף הקודם.
השינוי חשף גם אמת לא נעימה על הסביבה. לאחר הירידה הרגישה שניידר שאנשים מקשיבים לה אחרת, מייחסים לה יותר סמכות ופותחים בפניה יותר דלתות. הביקוש לשירותיה גדל והיא הפסיקה כמעט לחלוטין להעניק הנחות.
היא נזהרת, בצדק, מלטעון שהירידה במשקל היא הסיבה היחידה לצמיחה העסקית. בשנים האלה גדלו גם ניסיונה והמוניטין שלה. ״בעולם האמיתי אין קבוצת ביקורת של הילה שלא ירדה 55 קילו״, היא אומרת. אבל השינוי דרמטי דיו כדי לעורר שאלה: אם הידע, התארים והניסיון שלה לא השתנו, מדוע השוק מגיב אליה אחרת?
המחקרים המשולבים בספר מעניקים בסיס והקשר לתהליכים ששניידר מתארת, ובהם הקשר בין הפרעות קשב וריכוז להשמנה, אכילה רגשית והמורכבות הגופנית והנפשית של ההתמודדות עם המשקל. את הדיון במיתוסים ובהטיות כלפי אנשים שמנים היא מרחיבה בהרצאותיה על הספר, מתוך ניסיונה האישי והמקצועי כמי שעוסקת בשפת גוף ובניהול רושם.
״על שמנמנוּת״ מיטיב במיוחד כאשר שניידר אינה מנסה לפתור את הסתירות. היא רוצה להיות רזה, אך מסרבת לקבל שרזון הוא תנאי לערך אנושי. היא שמחה במחמאות לאחר הירידה, אך נבהלת מהמהירות שבה הגוף החדש משתלט על השיחה. ״לפעמים התחושה היא שהעומק פשוט עזב את החדר״, היא כותבת.
התרעות פיקוד העורף