עוד מאי אחד הגיע לקיצוֹ ושוב נבלוּ פרחי השיטה. דומני, שום דבר אינו אופייני כל-כך לאודסה, אינו מזכיר אותה כל-כך בנֵכר, כמו ריח-שיטים. אפילו לא הים. ראשית, אין ים אחד דומה למשנהו: ליד פטרבורג הים חיוור, דֵהֶה, "ממוּלח-למחצה", כפי שהתבטא מישהו, ואינו עשוּי להזכיר את ימֵנוּ אלא על דרך הניגוד; ואי-שם במֶסינה או בחופי כרתים שוב אחֵר הוא הים, יפה לאין ערוך משלנו. וכאשר תזין את עיניך בהדר-כָּחלוֹ ספק אם יעלה על זכרונך לַאנזֶ'רוֹן.
ואילו השיטה, תפרח באשר תפרח, ריח אחד לה בכל מקום. שנית, מנין לנו כי כל בן-אודסה מכּיר את הים? מורֶה ממכריי בבית ספר אחד במוֹלדבַנקה ערך באחד הימים משאל בכתתו, והתברר כי ארבעה פעוטות, מבני שבע עד תשע, מעודם לא ראו את הים. אין בכך שום פליאה.
הכרתי ברומא אנשים שנולדו וגדלוּ בעיר זו ומעולם לא ביקרו בכנסיית פטרוּס הקדוש. בכלל, אין האדם סקרן וצמא רשמים כל-כך, כפי שמקוּבל לחשוב. ואולם אין תושב באודסה שלא יכיר את ריח השיטה, אם רק יש לו אף ובאף — כשרון-הרחרוּח.
בלבי מעורר ריח-השיטים זכרונות רבים. הראשון שבהם עולה למרחקי הילדוּת הפּתַיָה. בבוקר מאי נהדר, השיטה נותנת ריחה, ואני רץ אל הפּרוֹגימנסיה, להיוודע — כפי שהתבטאנו אז בלשון-המקום הנחמדה — "אם שקיבלו אותי למכינה". אני מרוּגש מאוד. ראשית, את חליפת-הבד שלי כיבסו רק אמש, במשך הלילה לא נתייבשה די-צרכה; לכן פקדה עלי אמא ללכת אל הגימנסיה בצד-השמש. אני הולך ומבתי-שחיִי וממכנסי עולה אֵד, ergo* אני מתייבש, ובכל-זאת תוקפני פחד: שמא ירגישו המורים כי עודני לח ויחשבו עליי אלוהים יודע מה? זה ראשית.
ושנית, כבר נבחנתי כחמש פעמים גם לכתה א' וגם למכינה, לגימנסיה וגם לבית-הספר הריאלי וגם ל"קַבְרָנִים" (היינו, לבית-הספר למסחר, אשר חניכיו לבשו אז מדים שחורים) — ותמיד נכשלתי, וכבר נמאס עלי "להתחרבּן". והנה הגעתי.
אל הכתות אין מניחים עדיין להכנס, הקהל מצטופף בחצר. אני מסתדר בצד-השמש, מרים ידיי על ראשי, סגוּלה לבתי-השחי שיייטיבו להתיבּש, ומגלגל לפי שעה שיחה מסחרית עם שכני. הוא כבר גימנזיסט ותיק: משתלם דו-שנתי באותה המכינה עצמה. שנינו אספנים ידועים, בעלי-מוניטין בחברתנו: אוספים "קַארדוֹנים", זאת אומרת מכסים עליונים של קופסאות-סיגריות.
שנינו — אנשים מנוּסים, הבקיאים במצב הבּוּרסה, אך קשה לנו לבוא לעמק השווה. בשׂכר "פּילגש" אחת מתוצרת מֶסַאקסוּדִי הוא דורש ארבעה "אחים פּוֹפּוֹב". לפי דעתי, זוהי פשיטת עור; מלבד זאת, מציין אני לפניו כי ה"פילגש", במחילה, מלוּכלכת, המחשוף שלה מרוח בפיח: ברוּר כשמש כי נאספה ברחוב.
ואילו הוא טוען כי גנב אותה מאחיו הסטודנט: חדשה בתכלית החידוש; את הסיגריות הוציא ואת הקוּפסה גנב; והפּיח אינו פיח אלא צללים שהוטלו במיוחד בידי הצייר במקומות היאים לכך לפי האנַטומיה. כמובן, אין הוא אומר "אַנַטוֹמיה" — הוא גורס גרסה הרבה יותר ברוּרה, כיאה לגימנזיסט וָתיק. וליֶתר שכנוע הריהו נשבע: — "שאָמוּת בקבר!" — אני משיב לו באותה הלשון עצמה:
— ממתי שאני אוסף "קַארדוֹנים", לא ראיתי עוד קַדֶט כזה.
— בעצמך קדט! — עונה הוא לעומתי. ("קַדֶט" — פירושו היה אז נוֹכל).
— ואתה גוֹבֶּלקָה! — משיב אנוכי. (ומה פירוש הגידוף הזה, לא אדע עד היום).
ברגע זה מתבקשים אנו למעלה. שם התברר כי גם אני נתקבלתי סוף-סוף. אני מתמוגג מרוב נחת. רגליי רצות מאליהן — לשׂמח את לב בני הבית. אך, ראשית כל עליי למצוא את שכני מקודם. אני מחפּשוֹ זמן רב. הוא כאן בן-בית, מכיר את הבניין על כל מוֹבאָיו ומוֹצאָיו, וזה עתה שמעתי את שמו ברשימת הזוֹכים לשתי בחינות משנה. מתברר כי הוא ירד למחתרת ומעשן זנב-סיגריה, שהוציא בתחנוּנים מקוֹלֶגה — משתלם דו-שנתי מכיתה ג'.
— לעזאזל — אומר אני — הא לך כל מה שאתה מבקש ותן הנה את הזבל שלך.
הוא לוקח מידי את ארבעת האחים, נותן לי את הפילגש, פולט עשן לתוך עיניי ואומר בנעימה מאלפת:
— רב-תודות אמוֹר, טיפּש, לקינוּח בְּלַע פשפּש, ויותר אל תבקש.
כאן מרחיב החיוך את פּי עד אזנַי, ואני מכריז:
— ואותי קיבלו גם!
הוא מביט בי בבוּז:
— מצא לְמה לשמוח. גוֹלם.
אני מתעכב רק לרגע קט — למלמל מבין שיניי את נוסח התשובה המסורתי: "גוֹלם? מי? זה שמך ולא שמי; לי קוראים כך ברֶטֶן, וּלך — מִנִי בּטן". אין דעתי פנויה בשבילו. אני טס הביתה מלא שמחת-פּרא מבלי הבחין עוד בין צד השמש וצד הצל — והשיטה מפיצה ריחה במלוֹא הבל-פּיה.
הזכרון הזה — מן הילדות הפּתיה. במידה שהחכמתי ונוכחתי לדעת, כמה צֶדֶק מר היה בדברי בן-שיחי הספקן, כי אין על מה לשמוח — בה במידה מתחילים גם זכרונותיי על ריח-השיטה ללבוש צורה הפוכה. אך תיתן השיטה ריחה — ולבי נמשך לא אל היכל-המדע אלא מן ההיכל החוצה. עדיין לא שילחוּנוּ לחופשת-הקיץ, ויתר-על-כן, ידוע לי בפירוש, כי מורה פלוני זומם לבחון אותי היום במפתיע לשם קביעת ציוּן המחצית.
מצא טיפש! עוד אמש באתי בקנוניה עם חברי. ניפּגש ברחוב סטַארוֹפּוֹרטוֹפרַנקוֹבסקי. אני אורז בדייקנוּת את ספריי ואפילו — כדי להיות en règle** בהחלט — מכין מראש פתקה: "בני לא בא ללימודיו ביום כך-וכך במאי מחמת חולי" ובווירטוּאוֹזיוּת חותם בכתב-ידה של אמא. את הילקוּט אני משאיר אצל מוכר-טבק מכּר והולך לחפש את ידידי. מתברר כי הוא אסף בינתיים ברחוב שני כרטיסי-נסיעה. אנו עולים לקרון-הסוּסים ונוסעים ללַאנזֶ'רוֹן כנסיכים ממש.
ריח-שיטים נודף בכל. האם צדתם מימיכם לטאות בידיים? האם התזתם באבזם החגוֹרה ראש אדום וקשה-עורף של ה"תוּגר" הדוקרני? מסופקני אם תדעו בכלל, מה פרח הוא זה — ה"תוּגר". וגם על אבני המזח הגדולות לא טיפסתם בוודאי, וגם סרטני-ים לא צדתם. ואנחנו צדנו (ואנחנו "כּן" צדנו, הייתי אומר בימים ההם). לצוּד סרטנים במימֵי המזח — עניין דק מן הדק. לשם כך יש לדעת פרק בפסיכולוגיה סרטנית. בפסיכולוגיה זו יש שני יסודות: ראשית, הסרטן הוא נוֹח לכעוס, שנית, הוא טיפּש.
יש לקשור חלוּק אבן בחבל דק, ולאחר שראית למטה סרטן אשר נח מתחת לשובר-הגלים, יש להוריד את החבל ולחבוט את הסרטן בגבּוֹ. וכאן תתחיל לפעול הפסיכולוגיה. כיון שהוא נוח לכעוס, מיד יפנה ויצַבּת במלוא כוח מלקחיו את האבן שלך. וכיוון שהוא טיפש, ימשיך להיאחז באבן עד שתמשוך אותו מן המים.
בבית אמרת כי מהגימנסיה תלך אל חבר להעתיק את השיעורים באלגברה, ובכן אפשר להתמהמה עד לפנות ערב. ואולם אי-אפשר לשוב הביתה כשתריסר סרטנים צרוּרים בממחטתך: גם לאלגברה לא ידמה הדבר וגם יגרום קשיים למשק הבית. לכן יש לדאוג לשיכּוּנם של הסרטנים הללו.
ושוב אין זה עניין למטומטמים: דרוּשים כאן דמיון וטכניקה. הנה, בפתח חנות מכולת עומדות שתי חביות פתוחות: באחת — מלפפונים כבושים, בשנייה — זיתים שחורים. מזמן לזמן יוצא החנווני בלוויית קונה, תוחב ידו לחבית ודוֹלה את מבוּקשו. אם הקונה קפדן מטבעו, אין החנווני נעלב: בבקשה, גרוֹף בעצמך. חברי מעכב את החנווני בפנים החנות במיקוּח על קניית שֶׁסֶק בשלוש פרוּטות. אני מבצע בינתיים את התיישבות הסרטנים: זוג אחד בחבית של החמוצים, עוד זוג תחת השכבה העילית של הזיתים.
שמא לא ייחנקו עד בוא הקונה הראשון. בקרבת מקום עומד אדון בעל צורה, כנראה מחכה למישהו, עיניו פוזלות אל חלון בקומה השנייה וידו שעוּנה על מטרייתו. אדון מכובד, אך רשלן: לא צרר את המטרייה, הסרט השחור והכפתור שבו משתרבבים לריק, והקמטים בין צלעות-התיל פוערים את לוֹע חללם ב"ברוך-הבא" אילם. שם אפוא משכּנים אנו עוד סרטן אחד. עוד אחד משכיבים אנו, כרסו כלפי מעלה, על מושב-כרכרה: הכרכרה עומדת ליד מבוא של בית, עוד מעט וייצא הנוסע — אם ירצה השם, תהיה זאת גברת בשמלת-קיץ, כיאה לעונת-השיטים.
ריח פרחי-השיטה הולך וגובר ככל אשר יסגילוּ דמדוּמי-הערב... בבתים הודלקו המנורות, ואפשר לראות מן החוץ מה עושה כל אדם בקומה התחתונה. הנה, מעבר לדרך, יושבת עלמה לפני פסנתר; החלון פתוח לרווחה, היא מנגנת פּוֹלוֹנז של אוֹגינסקי. חברי נעצר, ואני רואה ברוּרוֹת הברקת-זוֹהר של השראה פתאומית מתחת למצחייתו.
רעיון גאוני! הרחוב ריק מאדם. בהקפדה יתירה בוחר חברי את הסרטן. בזהירות אוחזו בשלוש אצבעות, כדי שיוכל להחזיק בו במאוּזן וגם לא ייתפס למלקחיו. הוא מתכופף הצדה — כמי שרוצה להקפיץ חלוּק-אבן על פני הים שבע קפיצות ריקוֹשֶטיוֹת. הוא הניף את ידו — לבּי מפרכּס בקרבי — והסרטן עובר בטיסה מִדרָכה, רוֹחב-הרחוֹב, עוד מדרכה, חלון וחצי-חדר, מרביץ את עצמו במאוזן על האוֹקטבה השלישית משמאל ומשמיע אקוֹרד נוֹעז, אקוֹרד על-וַגנרי בן ארבעה צלילים רצוּפים מלבד שני דיאֶזים. והשיטה מפיצה ריחה כמטורפת.
אחר-כך ... אחר-כך מגיע זמן, כאשר לא די בריח-השיטים בלבד, אלא יש גם הכרחַ שיאיר הירח. מה שם העלמה? זה, כמובן, סוד כמוס, דברים כאלה אין מגלים. אך לה צמה ארוכה ועיניים חביבות, מאה העוויוֹת-חן ואופי נוח, טוב וּוַתרני: אם תתיידד עמה כהוגן ולא תנהג בגסוּת, כי אז לא תילחם גם היא עד חורמה על מצוות איסור נגיעה. ובכלל, אין היא מתעניינת בפרטים של מה בכך.
כפי שאמר המשורר: "אל תשאל את פּי, אל תחקור אותי, איך אוֹהַב אותך, ועל מה אוֹהב, אם לאורך-זמן או שעה קלה". היא בעצמה לא תכחיש כי בבּיוֹגרפיה בת השש-עשרה שלה אינך הראשון, ולא תתבע ממך שבועת-אמונים ולא תתבע שום טקסים מיותרים. לכבדהּ אפשר בגלידה או אפילו בגרעינים, ותחת הגשת צרור פרחים מפואר, אפשר לקפוץ אגב הילוך קפיצה הגונה לגובה ולקטוף אשכול גדול של פרחי-שיטה. אזי תרשה לך לענוד במו ידיך את האשכול הריחני על חולצתה הדקה. ומכאן והלאה — עליך להבין ולהתמצא בעצמך.
מדי שנה נובלים פרחי-השיטה ומשהו תם לגווֹע. כנראה גוֹועים רק נעוּרינו אנו; אך משום-מה נדמה לנו כי בעולם כולו הולכים ואוזלים העלוּמים בכלל, אין עוד שאננוּת נוצצת כזאת לדורות החדשים שתפסו כעת את מקומנו על מפתן החיים; שממון וקדרוּת ירדוּ על העיר וזיו-התוחלת דעך בשמים. רק השיטה נותנת ריחה כמאז ומעולם ומזכירה נשכחות שאין להשיב. (1911).
התרעות פיקוד העורף