תלמה אדמון, "פרקי סיום", תשע נשמות, 300 עמ'
"לא תמיד הסתכלתי", היא מודה, ספק מכה על חטא. "ראשית מפני שלא ידעתי לאן צריך להסתכל, וממילא החברה וההורים הצביעו על כיוון אחד. כשאת ילדה של פלמ"חניקים, לא פורשים לפנייך אופציות שונות לבחירת כיוון. את יודעת שמלחמת השחרור היא מלחמת העצמאות, ושמע הנכבה לא מגיע לאוזנייך. ככה שהמבט סביב נרטיב קוממי בלבד, הערבים הם אויב שפצע את אבא, וכשבנצרת עולה ערבי לאוטובוס בקו תל אביב- טבריה, את ילדה פוחדת כל הדרך לדגניה".
תיאוריה מימי המחלה שכילתה אותה מפלחים את הלב, אך כתיבתה נותרת עדינה ואקוורלית כל הזמן. "ועכשיו זה החדר שלי. אני מוקפת בקירות אירופה. תמונות שנאספו לרגע הזה, שבו כמעט אשלים עם העובדה שלא אטוס עוד לשם. נכנסתי למדור הכאב, ולכן כל רגע שאין בו כאב הוא הרגע הנכון להיות בחדר שלי. עם תמונות אירופה והעצים שלי בחלונות. הקולרוטריה פורחת במניפות צהובות ומיד מבשילה לפירות אדמדמים. אני לא שותלת עונתיים חדשים בעציצים ריקים. מה ששרד את הקיץ בהשקייה האחרונה הוא הקיים. אני קיימת עכשיו בחדרי. במיטה המנחמת שלי. סמטאות ליון בגובה פניי, ערוץ הנחל הסמוך לז'יברני, רציף נטוע עצים על שפת לאגו די גארדה, גשר מעל תעלה בוונציה. הכל כאן איתי באקוורל".
מירי רוזובסקי, "כמו משאלה של אף אחד", שתים, 158 עמ'
אישה יושבת וכותבת מילים על צג. איפה היא, האישה שכותבת? על הכיסא מול המחשב, או בעולם שאותו היא כותבת? מי מחזיק את מערכת היחסים שבין מי שכותבת לבין מה (ומי) שנכתב? מי מגלה למי את האמת?
רוזובסקי מזמינה את הקוראים למסע אינטימי אל לב המעשה היצירתי. זהו קובץ מסות אישיות ועיוניות, ובו תנועה לא שגרתית בין מצבים שונים של כתיבה. הספר נע בין המשגה תיאורטית מתחומי הפסיכואנליזה, הפילוסופיה והספרות לבין כתיבה חשופה ואישית, ומסרב להתכנס להגדרה אחת. הטקסט בוחן את פעולת הכתיבה כעמדה נפשית. בתוך כך הוא מעלה מחשבות על כתיבה בעת הזו, על הקשר בין הכתיבה והחיים, ומנסה לענות (או לפחות לשאול) את שאלת השאלות: למה בכלל לכתוב?
המוטו של הספר הוא מאת מרגרט אטווד, המועמדת הנצחית לפרס נובל לספרות, וגם הוא יותר שאלה מתשובה, יותר תהייה מפתרון: "לדבר על חיי כתיבה. האם הדבר בכלל אפשרי? האם אין זה אוקסימורון? ואם לדבר, האם להתחיל בסוף הנקרא 'כתיבה' או בסוף הנקרא 'כותב'?"
רוזובסקי אינה חוסכת מאיתנו את ייסורי הכתיבה שפנים רבות להם. כבר בהתחלה היא מטיחה בפנינו את הגרוע מכל: "לכתוב על השיתוק האילם שלפני הכתיבה. שבתוך הכתיבה. האילמות. הערבות השוממות של הכלום. הידיעה, או החרדה (יש הבדל?) שהפעם הערבה באמת תימשך לנצח. מדבר אין סופי של כלום. חומה סמיכה ואין סופית של אין מילים. את יודעת שאת רוצה לכתוב. את חייבת לכתוב. 'הכתיבה' (במרכאות, כי מה זה אומר בעצם?) חונקת את נשימתך כמו ערפל צמיגי - אבל המילים נעלמות, נאלמות, מסרבות להיות. לכתוב על הכוויות המבועתות של הכתיבה. על הבחירה בין הערבה הקפואה של הכלום לבין הבעירה הרותחת של הדבר עצמו".
עמליה אייל, "ראש למעלה", הוצאה עצמית, 124 עמ'
"את מעדיפה יצירות אומנות שמוצגות במקום שבו נוצרו. נכון, יצירות אומנות מהגרות ממש כמו אנשים, אבל כמוהם גם הן לעולם לא יוכלו להיות בנות המקום. תמיד אפשר לחוש בגעגועיהן למולדת. בדרכך החוצה את נזכרת בסיפורו של וינצ'נזו פרוג'ה, איטלקי שעבד כצבע בפריז ונתקף צורך נפשי להחזיר את ה'מונה ליזה' לביתה בפירנצה. 'הגברת הייתה אבודה', הוא אמר. 'היא נמצאה במקום לא שלה'. את רוצה להאמין לו. לאחר שנתפס ונשפט אמר שגם אם הציור היה רכושו החוקי של פרנסיס הראשון מצרפת, המונה ליזה החליפה מולדת בלי רצונה. והוא, שראה בזמן עבודתו שהשמירה בלובר לקויה, הוריד אותה מהקיר, שחרר אותה מהמסגרת והחביא אותה בעליית גג בביתו במשך שנתיים. הוא המתין לשעת כושר כדי להשיב אותה לגלריה אופיצי, אך שעת כושר כזו לא הגיעה. בסופו של דבר הוא נתפס, נשפט ונידון למאסר. המונה ליזה וחיוכה המפורסם הוחזרו אחר כבוד לא לביתם האיטלקי, אלא לקיר הלובר הצרפתי".
התרעות פיקוד העורף