קל כנוצה - רודי סעדה
סעדה אולי לא נהיה דסטין הופמן, אבל אחרי קדנציה מוצלחת כאברום, השכן של קופיקו בסדרת הטלוויזיה, נכנס בשערי היכל הרייטינג והתהילה של שפע יששכר, בתפקידו כנתן פרנקו, לקוח יותר ישראלי מישראלי, שהוא רק טיפה יותר נסבל מטיטינסקי ב"קופה ראשית", והכוכבים חייכו אליו.
אבל הדברים אינם תמיד פשוטים או זוהרים כמו שנדמה למתבונן מהצד. "מוזר איך אפשר להיות מפורסם ובלתי נראה בו זמנית. קוראים לי רודי סעדה, אבל אף אחד לא קורא לי ככה. ברחוב אני 'פרנקו' או 'אברום' - דמויות שיצרתי בעצמי, ובסוף קמו על יוצרן והשתלטו על חיי, כמו הגולם. זה נשמע כמו חלום של כל שחקן, לא? שהדמויות שלך יהפכו לחלק מהתרבות, שאנשים יצטטו אותן, יחיו אותן. אבל התהילה הזאת היא כלא מזהב: כולם רואים את הזהב, ורק אתה מרגיש את הסורגים (...) רודי סעדה נשאר צל חיוור מאחורי האור המסנוור של הדמויות שגילמתי. כאילו המסכות שעטיתי נדבקו לי לפנים, ואני כבר לא יודע איך להסיר אותן".
גם המשבר הזה נפתר בשעה טובה, וסעדה משרטט בכנות ובחן את מסלול ההעצמה הפרטי שלו. גם אחרי כישלונות ראשוניים צורבים בזירת הקרב של הקאמל קומדי קלאב ("כל בדיחה נפלה לתוך תהום של שתיקה, וחמש הדקות הפכו למאסר עולם בכלא של מבוכה היסטרית... האולם היה שקט בהגזמה, כאילו כולם הסכימו להשתתף בניסוי של שתיקה המונית"), סעדה מפלס את דרכו אל המקום הנכון שלו. הוא לומד על בשרו ש"כל בדיחה היא מתנה! כל צחוק הוא ריפוי! כל רגע הוא הזדמנות להאיר פינה חשוכה בלב של מישהו אחר! הבנתי שההומור הוא לא המטרה - הוא רק הכלי, המברשת שאיתה אני מצייר אור בנפש של הצופים".
אפשר היה לחסוך מעט בסימני הקריאה, אבל המסר ברור ויפה. החיים צחקו לסעדה בפנים, אבל הוא צחק בחזרה ויצא מנצח. הלוואי עלינו ובקרוב אצלנו.
"אמא זה לא שם עצם" - דורית פלד הרפז
הספר כתוב בכישרון רב, אבל יש בו יותר כאבי לב מאשר כאבי בטן מרוב צחוק. לגיבורה שלו, ספרית בשם פאני שמנהלת מספרה שהאקוסטיקה בה מצטיינת ומפתחת שמפו "רפואי" שעליו גאוותה, יש פוטנציאל להצחיק לפחות כמו גיציה קוחנה, אבל היא ופלד הרפז בוחרות שלא לנצל אותו. פאני יודעת פרטים לא בלתי מעניינים, כמו למשל שלאדם ממוצע יש ארבעה מיליון שערות בראש (רודי סעדה יחלוק עליה), ומרגישה שלאיש המסתורי שחודר לחייה בהפתעה (והמסתורין שלו הוא חלק מהסיפור. רמז: הוא עובר דרך קירות) יש "כפול מהמספר הזה, ובצפיפות בלתי סבירה".
"יש כל מיני סוגים של שקט", אומרת פאני, שחברתה זהבה מאשימה בחוש אופנה "צעקני". "באלסקה, למשל, למי שלא רגיל, יש שקט שמוציא אדם מדעתו. שקט שמכאיב באוזניים". אבל הזיכרונות של פאני, אלה שגדלה עליהם ואלה שחוותה בעצמה, מכאיבים בעוצמתם ומגיעים עד אושוויץ, פסגת הרוע. האיש המסתורי מבקש לעבור איתה על תחנות משמעותיות בחייה. "מה אני, רכבת?", היא מנסה להפיג את הפחד בהומור, אך מבינה עד מהרה שהכוונה היא גם לכל הדברים שהסתירה ולא גילתה לנפש חיה, והייתה משוכנעת שלא יתגלו לעולם. ושאי־שיתוף פעולה עם המשחק הזה פירושו מוות.
לקוחה במספרה של פאני, פסיכולוגית שמשיקה את ספרה "מהות הצל" ומתגנדרת לכבוד ההשקה, מסבירה לה ש"הצל מתאר את החלקים הנסתרים של האדם. אותם חלקים שהוא מסרב לקבל באישיותו ומדחיק אותם. ההתמודדות עם הצל נעשית דווקא במחצית השנייה של החיים, כי אז האנשים מספיק בוגרים נפשית להתמודד עם ההיבטים הרעים של עצמם".
סעדה חותר אל האור, פלד הרפז צוללת אל בין הצללים. את הצחוק הגדול נחפש כבר במקום אחר. או בחיים אחרים.
התרעות פיקוד העורף