"פוסטי ואני" הוא אחד משישה ספרי תמונות שעוסקים באב הפוסט-טראומטי, וכולם ראו אור בשלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר. במחקר חדש, ראשון מסוגו בישראל, בוחנת דיקנית הפקולטה הרב-תחומית במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, פרופ' יעקבה סצ’רדוטי, את הקורפוס הקטן הזה. סצ’רדוטי אומרת שהוא מסמן תפנית: עד כה הפוסט-טראומה נשארה מחוץ לדפים של ספרות הילדים הישראלית. המלחמה שינתה את המצב: עד סוף 2025 נקלטו באגף השיקום יותר מ-22 אלף פצועים, כ-58% מהם מתמודדים עם פגיעה נפשית. מאחורי המספרים יש אלפי ילדות וילדים שאבא שלהם חזר הביתה, אבל שונה משהיה.
ברוב הספרים, שמיועדים לגילי 4 עד 7, הסיפור מובא מנקודת המבט של הילד. הספרים בנויים במהלך דומה: בהתחלה המשפחה מאושרת, אחר כך האב מסתגר והילד מבולבל, ובסוף מגיעות הבנה הדרגתית והכרה פתוחה בפגיעה. הספרים הם "אבא טנק" מאת דוד סוסנובסקי (הוצאת גם וגם, 2023), "מה קרה לאבא של אור?" מאת יפה ברוש (סטימצקי, 2024), "לאן נעלם הצחוק של אבא?" מאת לאה צבי דובזינסקי (אופיר ביכורים, 2024), "אבא פוסטמטי" מאת גדי זרח (אוריון, 2024), "החייל הסודי של מנחם" מאת אסתי רמתי (הוצאה עצמית, 2024) ו"פוסטי ואני" מאת לידור ליבוביץ ויעל כהן-ליבוביץ (ספרי ניב, 2025).
הילד יכול לקבל הסבר
המחקר מראה שחלק מהילדים מאמצים את פחדיו של האב. לפי פרופ’ סצ’רדוטי, הספרים משקפים שינוי בחברה הישראלית, מהסתרה של פוסט-טראומה צבאית להכרה בה ושיחה פתוחה בעניינה. "אני סבורה שפריצת המחסום נובעת ממפגש בין שינוי בתודעה הציבורית ובין מציאות מלחמתית שהפכה את הפוסט-טראומה הצבאית לחלק מוחשי מחיי המשפחה", היא משיבה לשאלה מדוע דווקא עכשיו זה קרה. "במשך שנים עסקה ספרות הילדים הישראלית במלחמה, בגבורה, בשכול ובזיכרון הלאומי, אך כמעט שלא העניקה מקום לפגיעתו הנפשית של הלוחם ולמחיר שמשלמים ילדיו. השתיקה הזאת לא הייתה מקרית. היא ביטאה מתח בין דמות הלוחם הגיבור, המגונן והחזק, ובין האפשרות להכיר בו כאדם פגיע, חרד ולעיתים בלתי זמין מבחינה רגשית. נוסף על כך, התפיסה הרווחת היא שיש להגן על הילד מפני תכנים קשים, ובמיוחד מפני מצבים המאיימים על תחושת המוגנות".
בעקבות 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" קשה יותר לשמור על דמות הלוחם שאינו נפגע ולהגן על ילדים מפני תכנים קשים. "המלחמה חודרת אל המרחב האזרחי ואל חיי היומיום", סצ’רדוטי מסבירה. "ילדים חווים אזעקות, היעדרויות ממושכות של הורים ואי-ודאות ביטחונית. בחלק מהמשפחות הם פוגשים אב שחזר מהלחימה אך מתקשה לשוב אל מקומו הרגשי בבית. במציאות כזאת, ההימנעות מדיבור על הפוסט-טראומה אינה בהכרח מגוננת על הילד. לעיתים היא דווקא מותירה אותו לבדו מול התנהגויות שאינו מסוגל להבין".
בעיניה, זהו החידוש המרכזי ביצירות: "הן מסיטות את המבט מהמלחמה כאירוע לאומי אל המלחמה שאינה מסתיימת עם שובו של הלוחם הביתה. האירוע המחולל בעלילה אינו מתרחש בשדה הקרב, אלא דווקא ברגע שבו האב צועק על ילדו, מסתגר בחדרו, מפסיק לצחוק או מתקשה להשתתף בבילוי משפחתי. הילד אינו שואל בהכרח מה קרה במלחמה, אלא מה קרה לאבא שלו".
הורות הפוכה
בכמה מהספרים הילד פועל כדי להרגיע את האב או להגן על המרחב סביבו. ב"מה קרה לאבא של אור?", למשל, אור בורח מהבית אל החברים, ושם נדרש להסביר להם את התנהגותו של אביו. ב"אבא פוסטמטי" יאיר לומד "ללכת על ביצים" בבית ומשגיח על אביו מרחוק. מחוץ לבית הוא שומר על כבודו של האב ומספר לחברים שאביו היה לוחם שטס בהליקופטר "מעל העננים". המחקר מצביע על רגע שבו יאיר חוזר מבית הספר וחש שהתיק על גבו הולך ונעשה כבד. לפי סצ’רדוטי, כתפיו הקטנות נושאות עם האב את משא הפוסט-טראומה.
"אני רואה בכך את אחד המתחים הרגשיים והאתיים המורכבים ביותר ביצירות", היא אומרת. "מצד אחד, הספרים מכירים ביכולתם של ילדים צעירים לזהות מצוקה אצל הוריהם, לגלות אמפתיה ולהציע קרבה. מצד אחר, הם חושפים את הסכנה שהילד ימצא את עצמו אחראי לרווחתו הרגשית של ההורה במקום להיות מי שמקבל ממנו ביטחון והגנה. במחקר אני מתייחסת בהקשר זה למושג הורות הפוכה, המתאר מצבים שבהם הגבולות בין תפקידי ההורה והילד מיטשטשים. עם זאת, חשוב שלא לראות בכל גילוי אמפתיה של ילד עדות להיפוך תפקידים. הילד רשאי לאהוב את אביו, להבין את מצוקתו ואף להציע לו חיבוק, אבל אין פירוש הדבר שהוא צריך לשאת באחריות לטיפול בו או לוותר על ילדותו. הספרות יכולה להכיר ביכולתו הרגשית של הילד בלי להפוך אותו למטפל של הוריו".
"ממצא מעניין, אבל חשוב להבחין בין הממצא ובין ההסבר האפשרי לו. איני יכולה לקבוע שההוצאות הגדולות נמנעו במכוון מעיסוק בפוסט-טראומה. עם זאת, מדובר בנושא שמאתגר בעת ובעונה אחת שתי מוסכמות ובתכנים מורכבים במיוחד מבחינת הכתיבה לילדים צעירים. העובדה שהיצירות נכתבו ופורסמו בסמיכות רבה ל-7 באוקטובר ולמלחמה עשויה להיות משמעותית בהקשר זה. אבל הייתי נזהרת מלהפוך את ההשערה הזאת לקביעה על שוק הספרים. לשם כך נדרש מחקר נוסף על היוצרים, נסיבות הכתיבה, תהליכי הפרסום והשיקולים של הוצאות הספרים".
התרעות פיקוד העורף