הפורמט המוקטן קורץ גם להוצאות הגדולות. במקרה זה מדובר בגוף מו"לי ענקי שבלע הוצאות רבות. זהו אחד מספרי “הסדרה הקטנה" שכתר מייצרת במסגרת השתייכותה למודן, וייתכן שזהו הספר הטוב בשורה אקלקטית הנושאת על כריכותיה תבנית עיצוב אחידה. לרומן הקצר הזה התבקשה עטיפה מעודנת שתתקרב לרוחו הרגישה, אך על העטיפה מתנוססת חשבוניית חרוזים פשטנית. אכן, הדמות המרכזית ברומן, קתרי קלינג, מתמצאת היטב בחשבונאות, והיא מומחית למספרים. לכאורה, היא משתוקקת לכסף. אך הכסף אינו מטרה לשמה, מבחינתה. קתרי הרבה יותר מורכבת מן הנגלה לעין.
בכפר צפוני קטן, על חוף ים, שורר הרבה חורף מושלג. התנועות המתממשות בדרך האחת מגיעות לחנות המכולת, וממנה במכונית יחידה, נהוגה בידי בונה הסירות. כשהדרכים אינן עבירות, הוא גולש לעיר ומביא מצרכים למכולת, דואר וספרים. צרכני הספרים בכפר הם שלושה: קתרי ואחיה הצעיר ואנה אמלין, מאיירת ספרי ילדים. קתרי מסמנת את התנועה הגלויה הנוספת: מדי יום היא הולכת עם כלבה הצייתן עד למגדלור ובחזרה. באמצע הדרך, במעלה שביל המטפס אל גבעה, גרה אנה אמלין. לעברו תתחיל תנועה נוספת. כל תנועה מודגשת היטב על פני הנוף הלבן, הדומם.
דמותה של אמלין מעלה על הדעת סאטירה עצמית של טובה ינסון (די להציץ באוטופורטרטים השיפוטיים של הציירת כדי להסיק שהרבתה לחקור את עצמה), שהרי אנה וטובה, שתיהן מציירות את אדמת היער, את העשבים, ומוסיפות שם יצורי יער. אמלין מוסיפה ארנבים פרחוניים לפי דרישת המו"ל. ההוצאה היא שכותבת את הטקסטים לציוריה. תהליך מוזר, הפוך ומעוות, שהמאיירת הבדיונית אינה ערה לו או מעדיפה להתעלם ממנו. משהו עדין ושביר באישיותה של המאיירת שבסיפור, ושינויים מבהילים אותה. עד שקתרי מתקרבת אליה. חשדנותו של הקורא ממריאה, כי ינסון שותלת רמזים לתוכנית ערמומית. ואנה אמלין, הרי נדמה שהיא כה חביבה ותמימה וחסרת ישע.
ינסון מתעתעת בקורא כדי לשוב ולומר לו: הפכפכות טמונה בבני האדם כמו במזג האוויר. רק בדידותו של האדם נשארת יציבה. הכפר המרוחק, הרוחש רכילות מרושעת ומעט מעשים טובים או יצרניים, הוא מיקרוקוסמוס. שתי הדמויות הקיצוניות הנפגשות בו באמצע הדרך כמעט מוחקות הדדית את ייחודה של כל אחת מהן. הן יכלו להיות בעל ואישה. או אדם אחד, שדחפים שונים נאבקים בו. בחוץ יישאר תמיד הטבע החורפי המאיים. השלג יסתער על הבית, אדמת היער תקפא ותיעלם, היער ימשוך בזאביותו את בני האדם ויאיים עליהם.
***
"אוטוביוגרפיה של דלת, על אנשים שלא יצאו מפתח ביתם", קטע משיחה עם ביאליק. הוא שואל: "האם את קוראת סיפורים או שירים?" תשובתה: "אני נסיכה, אין לי יותר מדי זמן. תגיד לי, אדוני המשורר, למה לי לקרוא מה מישהו חושב על החיים? מה שמעניין אותי זה מה שאני חושבת על החיים, זה גם גורם לי להיות מקורית". נורית זרחי היא אחת ושפתה אחת אך מרובה. היא מדברת אל עצמה באמצעות שיחות עם משוררות אחיות (אמילי דיקנסון), יוצרים מגביהי עוף (איקרוס), חוקרי נפש עצמם (המאראנוס), סופרות מסתגרות (דבורה בארון), רדופי צער וזיכרונות (פרוסט).
זרחי שולחת אל העולם טקסטים פנימיים, מבנים שנועדו לקהל אינטימי בחדר שדלתו מוליכה רק פנימה. המקצב קטוע, רדוף שאלות ללא מענה, מפתל מחשבות סביב עינוי מתמיד. זאת פרוזה? זה שיר? זה הרהור חולף השב וחוזר? זה הכל. זאת אמירה לא מקובלת, לא פופולרית, אבל היא אמירה הכרחית על גבולות העצמי, על קו איחוי המציאות והפנטזיה, על היחיד היצירתי שמחויב לבטא את ספקותיו העצמיים, לתת להם תוקף. והקהל, לאן פנה? לא לחדר החצי מואפל, המלא בלחשים ואורו של מלאך שהמתין עד בוש. הקהל ודאי בכיכר, חוגג דבר־מה רעשני ומוחלט (סדרת נוודים, אפיק, 99 עמודים).
ספר נוסף מסדרת Petite של הוצאת תשע נשמות. הנובלה “שתי חברות", מאת מרטין רכטמן (מספרדית: סוניה ברשילון, 94 עמ'). סיפור תזזיתי על צמד נערות, שהיו חברות בעבר, ועכשיו נפגשות בלי סיבה, בלי אהבה, בלי פשר. הן מתרוצצות בין בואנוס איירס לחוות הוריה של אחת מהן. חוברות לנסיעות משונות, חוות אירועים אלימים. כיוון שאינן תוהות על עצמן או על ההתרחשויות, הקורא נתקל בחומה של תנועה חסרת תכלית.
אין מדובר כאן על עתיד כלשהו. אלה נעורים מוזרים, ללא רוך, ללא תמיכה הורית. הסופר ידוע כתסריטאי ובמאי ארגנטיני. אפשר לדמיין את הסרט הדוהר בשממת דרכי דרום אמריקה.
התרעות פיקוד העורף