“זו לא היסחפות, אלא יש בי דחף לכתוב ואני נהנה מאוד מהכתיבה", הוא משיב, “מאחר שיש לי רעיונות לעסוק בהם בתחום הספרותי, אני כבר עסוק בכתיבת ספר נוסף".
בראשיתו של הספר אנחנו מתוודעים לחנוך, בן העיר העתיקה שנפעם לשוב אל מחוזות ילדותו, מה שרומז לגבי אחריתו של הספר. אך סיפור המשנה על סטודנט שבא לעבוד במלונו של חנוך, אגב התמודדות עם זונות בסביבת המלון, לא ממש מכוון אל ההמשך. בסיום העלילה, שאותה לא נגלה, היא נקטעת שניות לפני שהמזרח התיכון עולה בלהבות.
“חנוך הוא מההדיוטות שסמלים וכמיהה אליהם עלולים להעביר אותם על דעתם", אומר בן בסט. “זה כולל את החולמים על חידוש בית המקדש למרות האיסור ההלכתי. הספר בא אולי להתריע נגד מה שהוא חומר נפץ, בפרט כשהר הבית נמצא בלב הסכסוך באזור. לדעתי, את הנושא הזה יש להשאיר לימים שבהם ישרור שלום בינינו לבין שכנינו, כמובן גם בינינו לבין עצמנו, או כפי שאמרו חז"ל, להשאיר את זה לימות המשיח.
“עוד באשר לחנוך, ככל שהאובססיה שלו להקמת בית המקדש מעמיקה, הוא נגרר לפרשנות מיסטית של אירועים אקראיים. לרוע מזלו, תמימותו מנוצלת בידי בעלי כוונות שליליות", הוא מוסיף.
לדברי בן בסט, הגם שלפי עדותו התברך בזיכרון יוצא דופן, הוא לא הסתפק בו. לקראת כתיבת הספר החדש ערך, חרף היותו עסוק כפרופסור לכלכלה במכללה למינהל, תחקיר יסודי, שבמהלכו נכנס לעובי הקורה של נושאים עלומים כמו מסדר הבונים החופשיים, שגיבור הספר חבר בו וצלל אל נבכי עולם הקבלה, שבו העמיק האיש; ואל הוויות הנוצרים האוונגליסטים מארצות הברית, שבספר חוברים להקמת בית מלון ישראלי בירושלים המזרחית.
אפשר להבין מבן בסט שלא הגיע אל הכתיבה יש מאין. “לקחתי כשומע חופשי קורסים בספרות באוניברסיטה שבה שימשתי כמרצה", הוא מספר. “לא חיפשתי עוד תואר. זה משהו שבא מאהבה. גם השתתפתי בסדנה לכתיבה יוצרת של אלי עמיר, שמאוד עודד אותי בכיוון".
בן בסט הוא בן למשפחה יוצאת טורקיה, המתייחסת למגורשי ספרד. השם "בסט" הוא ראשי תיבות של ‘בסימן טוב". הוריו, מנהל חשבונות ועקרת בית, עלו ארצה לפני הקמת המדינה, והתמקמו בפרבר בדרום תל אביב. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, למד בתיכון ערב לצד עבודה, תחילה בדפוס ולאחר מכן בבית מלאכה ליצירת כלים ממתכת. “לאחר יום עבודה מפרך, הייתי נוסע על האופניים ללימודים בערב". בהמשך לימודיו בתיכון הוא עבד כפקיד וכשליח בתיאטרון הפועלים אהל, “שם צרכתי הרבה תרבות", הוא מוסיף.
ב־71' סיים בן בסט בהצטיינות לימודים לתואר שני בכלכלה, ומאז ועד 96' עבד בבנק ישראל, “עד שהרגשתי שמיציתי לאחר שניהלתי את מחלקת המחקר". כשהוא נשאל לגבי הפרסומים בדבר השכר המופרז לעובדי הבנק, הוא משיב: “תמיד הייתה ביקורת על גובה השכר בבנק ישראל. לפני עשור נעשה שינוי והופחת השכר, מהלך שתמכתי בו".
ב־94' ניהל בן בסט את המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית בנושאי מטבע, מדיניות מוניטרית ובנקאות, וכעבור חמש שנים עמד בראש הצוות הכלכלי הישראלי בשיחות עם הפלסטינים בקמפ דיוויד.
“זה היה בהחלט מרתק", הוא מסכם. “במפגשים הראשונים היו הרבה גישושים הדדיים, בפרט שבמשלחת הפלסטינית, בניגוד למשלחת שלנו, לא היו בעלי ניסיון בתחום הכלכלי. אין ספק שבתחילה הייתה חשדנות רבה, שהלכה והתמוססה. כשהגענו לקצה הדרך ולחתימה, היה חום בין אנשי המשלחות. עם סמיר חולילה, איש עסקים פלסטיני, שבשיחות עמד מטעמם מולי, נשארתי עד היום בקשרי ידידות. בכל פעם שאני פוגש אותו ואת חבריו נוצר מפגש מרגש, הנותן תקווה שאכן יש עם מי לדבר. גם בצד השני יש אנשים חמים שרוצים שהסכסוך ייגמר.
בן בסט מודה שמבחינת הבכירות, שיא הקריירה שלו הייתה כהונתו בין 99' ל־2001 כמנכ"ל האוצר תחת שר האוצר אברהם שוחט בממשלתו של אהוד ברק, ומבהיר שתפקידו של מספר 2 בבנק ישראל לא פחות חשוב. “שם הייתי שותף להרבה מאוד רפורמות, לאו דווקא רק בתחום הכספי־מוניטרי".
כאמור, בן בסט ירושלמי מאז לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא נשוי ליוכבד, פרופ' לאורתודונטיה בגמלאות בתחום רפואת השיניים. הם הורים לשניים - איילת, העובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; ובעז, שלמד פסיכולוגיה, אבל כ"פריק של מחשבים", כעדות אביו, עושה חיל כמתכנת בחברת הייטק. לזוג בן בסט שלוש נכדות.
התרעות פיקוד העורף