האור בנובלות של אסתי ג' חיים צורב כמו כווייה. ואז לפתע נורת ניאון כסופה שוטפת את הגיבורה ב"אור של משרדים ממשלתיים". והנה השתקפות מעוכה של אור פנס רחוב, או "כתם פנס בחלון שהחוויר כמו ירח בשקיעתו". הצללים תמיד שם, גם כשנדמה שאינם, גם כשהשמש דורשת את שלה. והחושך כמעט מנצח, אבל רק כמעט. "האפלה לא נעלמה. היא הרגישה בה כאילו היתה עוד גוף בתוכה".
בנובלה של מעין איתן יש שעות שבהן "אי אפשר אלא להימלט מן האושר" ורגעים שבהם "אי אפשר אלא לרכוב על האושר ולאחוז בשתי הקרניים שלו". אבל המספרת שלה - ליבי, או ז'וסטין, או מי שלא תהיה, אף אחת וכל אישה - אינה מאושרת באמת, כשם שאינה יפה (כפי שהיא מתעקשת לציין שוב ושוב ללא הפסקה), או לא יפה במיוחד, או יפהפייה במידה שאי אפשר להסתכל עליה. וכשם שלאושר אין קרניים. או יש. "הבעיה שלך היא שאת לא יודעת שאת מאושרת", מטיחה באליה, גיבורת הנובלה "זיכרון סמוי", חברתה הטובה יסמין. היא כמובן טועה. אליה מרגישה ומתנהגת כמו "מחבלת מתאבדת שמחבלת בעצמה" והיא "לכודה בסודה, כבמאסר עולם".
הסוד של אליה (אזהרת קלקלן) הוא אונס שכמעט עברה לפני כמעט 30 שנה, אירוע שלמרות ה"כמעט" בו, ואף על פי שניצלה באורח נס, הפך אותה לאישה פגומה והחריב את עולמה. "נוח היה לבלוע את הזיכרונות ולטמון אותם בכיס פנימי של הנפש", אומרת גיבורה מנובלה אחרת של ג' חיים. אבל אליה לא מסוגלת לשכוח, ומניחה לתקרית הרחוקה להשתלט על כל חלקה טובה בעצמה, עד לסוף המפתיע והנהדר, שמשחרר את תחושת החנק המצטברת ומאפשר לנשום, ולו לרגע, אוויר צח של תקווה.
אליה של ג' חיים פורמת את חייה כמו ליבי של איתן. החיים של שתיהן שונים כל כך, ועם זאת כה דומים. שתיהן מחבלות־מתאבדות, כל אחת בדרכה. ליבי היא זונה, גוף להשכרה, קורבן מהלך של אונס מתמשך (לפי אסכולות מסוימות), ובסיפור שלה זורמים נוזלי גוף, וודקה וערק (שמחיריו עלו בזמן הכי לא מתאים, בהנחה שיש זמן מתאים) והרבה דם. ליבי מטיחה את כל גופה בקיר כדי לשכוח, בעיקר לשכוח אהבה, שלדבריה אי אפשר לזכור מלכתחילה, כי לזכור אהבה זאת בדיחה; היא קופצת מגובה של שבע קומות רק כדי לבדוק אם יש חיים אחרי, או כי אין לה משהו טוב יותר לעשות באותו רגע, ומשתמשת באולר ובסכינים אחרים כדי לפצוע את עצמה ואולי גם כדי לדקור גברים שמגיע להם למות. או שממש לא מגיע להם. הכתיבה החשופה והמכאיבה-פיזית של איתן בנויה על התעתוע הזה, של היה או לא היה ומה זה בעצם משנה. הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה. הכל נורא ונפלא בעת ובעונה אחת. הכל מנומק והכל לא. כמו בנובלה "וחג לה שמח" של ג' חיים, שבה הגיבורה, חנה, נרשמת לסדנת כתיבה ומוחה על ההכרח לנמק. "שום דבר לא מנומק. הקמטים שלי מנומקים?", היא סונטת במנחת הסדנה ואז תובעת: "אני בודדה. נמקי לי את זה". חנה נשואה לגבר מעורפל־מוחין, שהיה ל"בוגנוויליה". היא בת 69 ("מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה"), ואינה זרה למשמעותו המינית של המספר הזה, שליבי (או ז'וסטין) מתפרנסת (לא רע) ממנו ומשכמותו. "תמיד אהבתי לראות את הפנים, לא את האשכים או את חריץ התחת", מסבירה אליה את חוסר אהדתה לתנוחה המקושרת למספר. ליבי אדישה לגורלה, כנראה, כשם שאצל אליה ה"אין־מעשה הוא המעשה". גם ג' חיים נהנית לתעתע בקוראיה בעת הצורך. כך היא מתארת את פניה של ילדה בת 14: "סגורות ופתוחות בעת ובעונה אחת".
הפרוזה של איתן וג' חיים פיוטית ובוטה, סגורה ופתוחה, מרחיקה ומקרבת. לכאורה לליבי לא אכפת אם נתעניין בה או נתעלם מקיומה, אבל סביר לחשוד שהיא בצד של חנה, שרוצה לכתוב את עצמה כדי שלא תישכח. שהרי "גם מחנות השמדה הופכים לגן פורח", כדברי אליה מהנובלה האחרת, וחייב להיות גבול לטיוח המציאות ושכתוב ההיסטוריה. חנה מסבירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "בעצם רציתי לצעוק, הלו, הייתי כאן, חייתי על האספלט הזה, בעיר הזאת". וליבי משקרת רוב הזמן, אבל הכתיבה של איתן, שיש בה משמעת מוזיקלית של מטרונום, אינה מזייפת, ולכן אין פוליגרף שלא יקבע שהגיבורה שלה דוברת אמת ורק אמת.
הקובץ של ג' חיים, שבו שלוש נובלות, מרהיב ביופיו, יורד לרזולוציות גבוהות במיוחד ודורש דריכות יתרה, כי אין לדעת מתי יופיע סכין הגילוח בין השיניים החדות. כמו אצל איתן, שהנובלה שלה מחולקת לשני חלקים ("מילים זונות" ו"אהבה"), ההומור מפעפע בו בדיוק במינונים הנכונים, ובמקומות הלא בהכרח צפויים. לספר הראשון קוראים "סיד" ולשני "אהבה", אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לשניהם: "אישה". סיד אפשר לזרוק לפח, ואהבה אפשר למחוק, אבל אישה היא כוח טבע שדבר לא יוכל לו - בעיקר לא גברים (וסרסורים) מכים ומצלקים. שתי הכותבות המצוינות אולי לא נותנות לשמש יד, כמו בשיר הסיום של "שיער", כי אפשר להישרף מזה, אבל ברוב חסדן הן מוכנות לפעור עוד חרך אחד בתריס, כדי שהחושך לא יכבה הכל.
התרעות פיקוד העורף