"עוד ניפגש", החל מיום ראשון, 24.5, 21:15, כאן 11
לא משובב לב לראות את ה"מנותקים" מטפטפים בדמעות מול המצלמה את געגועיהם לבני משפחותיהם. אולי גם בני המשפחות במעבה מאה שערים מטפטפים דמעות מצדם. איננו יודעים זאת. נניח שכן. אולי גם הם מתפתלים בגעגועים לראות את אמא, אח, אחות, אבא, ומכיוון שאין להם תוכניות ריאליטי, הם מתקשים למצוא אליהם דרך. נגיד.
אומרים האומרים שזה בדיוק הזמן, מועד כמעט הפוסט־קורונה, שכמעט חזרנו בו לשגרה, לחשבון נפש, לניצול הזדמנות, לפיוס היסטורי בין חלקי העם. בין הצד החילוני הרותח לצד החרדי המבעבע לא פחות מצדו. אולי, תוהים התוהים, הגיע הזמן להושיט יד לשלום לאחינו החרדים ולמצוא את הדרך לעתיד משותף וכו'.
כמי שמשתייך לצד החילוני הדי רותח אני מודה ומודיע כאן שאינני יודע מה עליי לעשות. כלומר, כשהזדקקו אחיי החרדים לעזרה בעקבות המגיפה והעוצר, נשלחו אליהם חיילי הצבא הציוני. בכל קנה מידה אני חושב שמדובר ביד לשלום נאה ביותר, ולפחות למחווה משמעותית לעברם של מי שבזים ולא סופרים את העולם החילוני. לא שזה נעשה כדי לקבל תגמול, אבל לפחות הייתי מצפה לאיזה כנס של כמה גדולי תורה שייצא בהודעה: אומנם אנו לא מסכימים עם דרככם, אבל בהחלט תודה רבה על שהצלתם את נפשותינו ואולי תקפצו לאיזה כוס יי"ש ופרוסת חלה חמה שיצאה הרגע מתנורי מאפיית ויז'ניץ, נשמח לארח. אז קיבלנו כזה?
א־פייג קיבלנו. כמובן היו ההודעות השגרתיות שהחילונים הם שצריכים להודות לחרדים על התפילות שלהם וכו'. נו, נגיד שלא שמענו. אבל איזו יד מושטת לשלום? איזו ג'סטה?
אולי “עוד ניפגש" הייתה צריכה לנקוט גישה אחרת - לפנות לכמה חרדים שנטשו את משפחותיהם החילוניות ולהציע להם שיבואו מצדם עם ניסיון לגשר על הפער. סביר להניח שאלו היו מתקבלים במשפחותיהם בגישה אוהדת, בזרועות פתוחות, בלי צורך בשליחים וב־36 שעות של תענית שתיקה. שאגות ה"אהלן" ו"בוא לאמא כפרה" היו עולות עד השמיים. אבל “עוד ניפגש" נוקטת פעם נוספת בגישה הבוחרת לשלוח שליחים שיתחננו בעדה. אולי יש פה משהו מפוספס. חבל.
וככזו, “עוד ניפגש" היא סתם עוד תוכנית ריאליטי. כזו שמנטרלת חלק נכבד מהאמוציות שקיימות בארץ במפגש בין שתי קבוצות האוכלוסיות הענקיות הללו, לא נוגעת באמת באחד הקונפליקטים הגדולים המודלקים בחברה הישראלית, חולפת לידו וממשיכה הלאה אל מחוזות היבבה והדמעות האופייניים לכל "הישרדות" או "כוכב נולד", ורק ש"הישרדות" משוחקת בקריביים ו"עוד ניפגש" משוחקת במאה שערים. רק חסר פרס מיליון שקל בסוף לאמא שיוצרת את הקשר הראשון עם הבן שלא מסכים לדבר איתה כבר עשר שנים.
התרעות פיקוד העורף