גווילי לא חושף את הכל. הוא שומר בליבו את "שמוקדם מדי לספר". אבל האם זה משנה? השיר, שמגולל למראית עין את תרחיש הבלהות הלבנוני בצורה ליניארית, הוא בעצם נקיטת עמדה נגד המציאות. המשיכה של גווילי לכיוון תיקון המציאות על ידי תבנותה בנרטיב סדור, מעבירה איזשהו רעד בקורא. המציאות בשיר כאילו מסופרת על ידי נער מגמגם ששב ברגעים אלו משדה הקרב החולני.
גם ההערה שאותה מוסיף גווילי בסוף היא התרחקות מכוונת מהכאב האישי (עד כמה שהיא נראית חושפנית) ולמעשה מתפקדת כקריעה של הזמן והמרחב. המסקנה שלו כאילו מכווצת ומרחיבה את המציאות לכיוון דפנות הפצע, דפנות הטראומה. תקופת המעצר המתוארת היא לשלושה שבועות, אך השחרור הוא קצר, והפעולה בניגוד להנחיות של מפקדיו היא קצרה, לפחות במיקומה במשפט ובכמות שימת הדגש של המחבר עליה.
השיר מזמין אותנו להיכנס לראשו הטרוף של נער שלא הבין מה הוא אומר כשהוא אומר "מלוכלכים". כמו גופותיהם של המחבלים, כך גם חלקים משמעותיים מנשמתו של גווילי נשארו בשדות בלבנון, מתים ומפורקים.
התרעות פיקוד העורף