קובץ הסיפורים הראשון של יצחק למנסדורף, דוקטור לרוקחות ופרמקולוגיה ויזם ביוטכנולוגיה, מפתיע מכל כך הרבה בחינות, אבל מרענן במיוחד הוא השימוש שלו בשירים ופזמונים. הקובץ נפתח בשיר “את חירותי" של ז'ורז' מוסטאקי ונחתם ב"אדבר איתך" של רחל שפירא, המובאים במלואם, ושזור ברסיסי שירים של בוב דילן, לו ריד, ז'אק ברל ודיוויד בואי, בין היתר, אבל לצד החשודים המיידיים הוא מביא ציטוטים מתוך שיר של להקת אינדוצ'ין (השורות הפותחות את הרשימה הזו) או מתוך שיר זוכה אירוויזיון של פראנס גאל, שבאותה הזדמנות המחבר תוהה לגבי יחסיה עם סרז' גינסבורג הפתיין, שכתב לה את שיריה בעודה נערה: “אלה שרוקדות לצלילי שיריי הן בובות שעווה, בובות קש... מסביבי שומעת את בובות הסמרטוטים צוחקות... אני נמצאת בכל מקום בו זמנית, מנופצת לאלפי חתיכות קול".
האמירה של צ'רצ'יל מהדהדת בראשי: “גם אם תתקיים האימפריה הבריטית עוד אלף שנים, שנות המלחמה תיראינה עדיין שנותינו היפות ביותר". האנדרטה הספרותית של למנסדורף משובצת באיורים עדינים מעשה ידיו וידי בתו דניאל, במונולוגים של עכברי מעבדה שעל גופם הקטן נבחנות תרופות לסרטן, בנסיעות בעולם לצורך טיפולים או טיולים - שוב מתברר שכסף באמת אינו יכול לקנות הכל, אבל הוא בהחלט יכול להנעים את המסלול - במחשבות על מה שהיה ומה שיהיה, סיפורי אהבה ישנים וחדשים, מותרים ואסורים, תשוקה פראית ממש לחיים ולצדה, לפחות לפי הקומוניקט, גם “משיכה מורבידית למוות" (אבל בעיניי התשוקה לחיים כאן מנצחת בנוקאאוט).
התרעות פיקוד העורף