בעקבות תחושת השחרור שליוותה אותה לאחר הסמינר, החליטה לביא להעמיק בנושא. כשנה לאחר מכן, במסגרת לימודי תואר שני בניהול מערכות חינוך, היא בחרה לחקור את השפעת היתמות על יתומי צה"ל הבוגרים. "חיפשתי מה כתוב על יתומי צה"ל הבוגרים ובכלל וגיליתי שממש מעט", היא מספרת. "זה הפתיע אותי כי במדינה כמו שלנו הייתי בטוחה שיהיה המון מידע ומחקר על כך. במסגרת המחקר שלי ראיינתי 14 גברים ונשים, יתומי צה"ל, שחלקם איבדו את אביהם עוד בשלב שבו היו ברחם אמם".

לאילו ממצאים הגעת?
"גיליתי שרובם פנו למקצועות שירותיים, כגון מורים, עורכי דין, טבחים. לא היו שם מתכנתים, למשל. אני חושבת שיש ליתומי צה"ל רצון גדול לרצות, לתת, לאהוב. אני, למשל, אוהבת את העבודה שלי כמורה וכמחנכת, אני רוצה להיות עבור התלמידים המבוגר שלא היה לי. כמו כן, כל האנשים שראיינתי, מלבד אחת, היו נשואים. הערך של המשפחתיות הוא חזק ביותר. ראיתי גם קשר חזק באופן קיצוני לאמא. מעט מאוד עשו טיול אחרי צבא".

מערכת היחסים המורכבת של לביא עם יתמותה התגלגלה בסופו של דבר לכתיבת הספר. "היה לי רצון לדבר על זה בגלוי ולא פעם בשנה", היא מסבירה. "הספר מראה את מאחורי הקלעים של עולם היתמות והשכול הישראלי, משהו שלא מדובר. הוא מיועד לכל מי שחווה אובדן והצליח אחרי זה לשמוח ולחיות חיים מלאים. זה גם ספר שמתאים למורה של ילד שאיבד הורה או אח בצבא. המסר הוא לא להסתיר, אלא לדבר בגלוי ולשתף. יתמות ואובדן הם לא נושאים כייפים לדבר עליהם. החוויה הזאת היא מאוד בודדה.

המסר שלי הוא גם: אל תסתכלו עלינו כקבוצה, כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד, ממשפחה שונה, עם צרכים שונים, אבל עם חוויה דומה. המטרה שלי היא לספר את הסיפור האמיתי שלנו, כמו בסדרה 'שעת נעילה'. לא להביא את הפאתוס או את סיפורי הגבורה, אלא את השכול הקטן, האישי, הבודד, השונה מאחד לשני. אני רוצה לדבר על כך בפני חיילים, בפני בני נוער, בפני משפחות שכולות. עשיתי כבר הרצאות בארגון אלמנות ויתומי צה"ל".

כתיבת הספר היוותה סגירת מעגל?
"לכתיבה יש יכולת ריפוי מטורפת, וגם יכולת להעביר את המסר בצורה בלתי אמצעית. רציתי להעניק הצצה לעולם של יתומי צה"ל, להראות שזה לא קולקטיב, אלא לכל אחד יש את התחושה שלו. זה לא רק עניין ממלכתי וציבורי, אלא גם אישי ופרטי. אחד, למשל, יכול להתגאות באביו שהיה גיבור, ואילו השני ירגיש לא נוח שאביו נהרג בתאונת דרכים. ובכל זאת, כולם היו חיילים שלנו".

"זה לא היה האובדן שלי, הכאב שלי, אלא הרגשתי כמו אנדרטה"

בגיל 6 הפכה דנה לביא ליתומת צה"ל כאשר אביה נפטר מהתקף לב בזמן שירות מילואים. כעת היא מוציאה ספר על עולם השכול, ומדברת על המטען המורכב שהיא סוחבת עמה

מה אִם

כולם היו חיילינו