"אמא נפטרה כשהייתי בן 5 וחצי, ולכן הייתה לי איתה היכרות של ילד קטן. הכי מרגש היה זה שהיא כתבה לי שירים בהזמנה. בכל יום לפני השינה היא הייתה באה לחדר שלי ושואלת אותי על מה אני רוצה שהיא תכתוב לי שיר, והייתי מאתגר אותה ומבקש שירים על דברים שמעניינים אותי כמו טרקטורים או אקורדיאונים, והיא מיד כתבה לי שיר על המקום בהזמנה. אחרי שכבר היו לה מספיק שירים, היא הפתיעה אותי ואמרה לי שהיא מוציאה אותם בספר שיוקדש לי וקראה לו 'נוני, נוני, אין כמוני' כי 'נוני' היה הכינוי שלי. ואז היא באה לגן עם הספר ועשתה הקראה בפני כל הילדים בצורה תיאטרלית. אותי זה קצת הביך בתור ילד, אבל זה זיכרון מאוד יפה. תמיד מדברים על אמא כדמות דיכאונית, מסתגרת ועצובה, אבל ממה שאני הכרתי זו הייתה אמא מאוד מלאת אנרגיות, מלאת הומור, שלוקחת אותי ואת אחותי הגדולה יעל לסרטים, לוקחת אותי מהגן בצהריים והולכים לטייל בפארק הירקון, ממש כמו בשיר 'שבת בבוקר' שהיא כתבה על אחותי ועליי".
לא נפגשנו, אך שוחחנו בכל יום, זה היה המנהג הקבוע שלנו. שוחחנו על כל נושא שבעולם, על דברים כלליים ודברים אישיים. בערב שלפני ההקלטה היא איחלה לי בהצלחה. בתחילת העבודה על ההקלטה באולפן צלצל אלינו שלוימל’ה בר שביט ואמר: ‘צר לי מאוד לומר לכם, אבל תרצה נפלה למותה’. אני אף פעם לא יכול להביע את ההרגשה שהייתה, וגם דיברתי עם הבן שלה על זה במשך השנים. זה זעזע אותי. אני גאה בעובדה שהייתי הראשון שביצע את השיר הזה ואני מאוד גאה בביצוע הזה. אני נוצר בזיכרוני את זיכרונה המיוחד ושמחתי שנפלה בחלקי הזכות לבלות חודשיים של היכרות מזוקקת עם המשוררת ועם האדם הנפלא הזה”.
“תרצה הייתה באה אליי הרבה הביתה בשנת 1969, אחרי שביצעתי יחד עם עדנה גורן את שירה ‘מכתבי אהבה’. היא הייתה מגיעה אליי עם טקסטים כדי להציע לי להלחינם, אבל פחות התחברתי, למעט שיר אחד בשם ‘הנווד’, שבסוף לא הלחנתי. היא הייתה מקסימה. היא הייתה תמיד אפופת מסתורין כזו ומאוד מיוחדת ושונה בנוף. היא הייתה נשמה טובה. היה לנו הרבה מן המשותף כי לשנינו היה את הטירוף המסוים בנשמה”.
“בתקופה שהכרתי את תרצה היא הייתה מקסימה, וגם קצת מוזרה. יצא לנו להיפגש מדי פעם, אבל הסיפור הכי חזק שלי איתה היה כשהיא כתבה לי את להיט הפריצה, ‘הנער עם הבנג’ו’. באותה תקופה גרתי בחולון בדירת רווקים יחד עם חברי, המוזיקאי עמי שביט ז”ל, שהשמיע לי מנגינה שהלחין על הגיטרה. התלהבתי מהלחן, אבל לא היה לנו טקסט, אז הצעתי לו שנצלצל לתרצה ואולי היא תוכל לעזור לנו.
בנוכחות עמי הרמתי אליה טלפון ואמרתי לה שיש לי מנגינה ואשמח להעביר לה את הקסטה עם הלחן מושר ב’לה לה לה’. היא אמרה לי: ‘רגע, מוישה’. אחרי דקה חזרה ואמרה לי: ‘אני מקליטה אותך דרך הטלפון. תשיר’. שרתי, והתנתקה השיחה. כעבור עשר דקות היא צלצלה אליי ואמרה: ‘תכתוב את הטקסט’. זה היה פיצוץ. בשנת 1970 השיר הזה לא רק שסלל לי את הדרך לקריירה, אלא היה לסלואו של המדינה. זו הייתה תרצה”.
"הכרתי את תרצה אחרי שחרורי מהצבא. ביקשתי ממנה שירים לתקליט הראשון שלי. אני זוכרת שבכל פעם כשהזכרנו את אביה, נתן אלתרמן, עיניה התמלאו בדמעות והשיחות איתה היו מלאות ברגש. הרגש הזה בא לידי ביטוי בכתיבה הנהדרת שלה. הרגישות שלה גם התבטאה ביחסיה החמים עם אמה רחל מרכוס, אשר גרה דלת מולה. הרגשתי את הקשר העמוק ביניהן - החוזק של האם למול השבריריות של הבת".
“תרצה ואני התיידדנו מאוד והכרתי אותה די מקרוב, בייחוד לאחר שכתבה לי את השיר ‘לא הכרתי אותך מקרוב’ שהלחין נפתלי אלטר. היא ביקרה בביתי ואני ביקרתי בביתה. תרצה לא יצאה הרבה מהבית ודיברנו המון על שירים, ועל אביה שהכרתי עוד מצעירותי בקפה ‘כסית’.
“היא הייתה אישה מאוד מיוחדת ונאה, היא לא התערבבה הרבה בבוהמה ובבועה התל־אביבית. היא הייתה מאוד מקסימה ואהבתי אותה. אחרי שהשיר שכתבה לי הוקלט, קיבלנו מחמאות גם ממנה וגם מאמא שלה, רחל מרכוס. עכשיו אני סוגר מעגל כי הבן שלה, נתן סלור, כתב לי שיר נפלא שאני מקליט”.
“שירתּי יחד עם תרצה בלהקת גייסות השריון בתוכנית השנייה (‘יותר מדי אבק’) והשלישית (‘כאן השריונים’) בשנים 1959־1960. אני לא אשכח את התמונה שבה ראיתי אותה לראשונה: היא הגיעה לבסיס שלנו לבושה בשמלה לבנה עם פסים כחולים. החבר’ה בלהקה לא ייחסו חשיבות לזה שאבא שלה הוא נתן אלתרמן. היא הביאה מראה חדש ומרענן ללהקה ובכל פעם שהיא ביצעה בהופעות את השיר ‘אליפלט’, שכתב אביה והלחין סשה ארגוב, זו הייתה אתנחתה מהצחוקים וההומור של ההופעה כי תרצה שרה את השיר הזה ברצינות, אנחנו היינו המלווים שלה בלהקה והקהל קפא. זו הייתה תופעה שמיימית. בכל אחת מ־140 ההופעות המראה הזה חזר. היא גם ביצעה את השירים בהבעות של שחקנית. בלהקה היא הייתה מאוד חברמנית ובגובה העיניים עם כולם. היא הייתה חברה של כולנו ובהפסקות בין החזרות היא תמיד הייתה קוראת שירה של כל טובי המשוררים והפזמונאים בעולם. היא הייתה בעולם משלה”.
"תרצה ואני היינו מאוד קרובות וחברות טובות. בתקופות הקשות שלה היא אף ישנה אצלי. אהבתי אותה אהבת נפש. היו לה את העיניים הכי כחולות בעולם, והיא הייתה חכמה בצורה יוצאת דופן. היה לה חוש הומור מיוחד במינו והיא הייתה רבת כישרונות ומלאת אנרגיה. כשנפגשנו למטרות עבודה היא לא הייתה בדיכאון, אלא הייתה מאוד פרקטית ומלאת מרץ. יש ברשותי לא מעט שירים שלה שהלחנתי וטרם יצאו לאור. תרצה ידעה לשווק את שיריה בצורה מאוד פיקחית ומוצלחת, היא הייתה שנונה מאוד ומיוחדת במינה. לא מעט מהשירים שהלחנתי לה עסקו במוות, למרות שזה לא ניכר בהתנהגות שלה. בין השירים שיצרנו יחד היו 'שיר במתנה' (חוה אלברשטיין), 'טעות' (חוה אלברשטיין), 'ציפור הגשם' (להקת פיקוד צפון) ו'חברי' (אילנה רובינא)".
התרעות פיקוד העורף