שטפן צוויג, "נובלת שחמט", מגרמנית: הראל קין, תשע נשמות, 90 עמ'

השנה האחרונה הייתה הרבה דברים, וביניהם גם שנת המוח ושנת השחמט. דורון נשר והמוח שלו הוציאו את ספרם המדובר, “המוח שלי ואני", למשל, וסדרת הטלוויזיה “גמביט המלכה", על פי ספרו של וולטר טוויס, עשתה למשחק השחמט מה שאלף יחצנים לא היו מצליחים להשיג גם בחלומותיהם הפרועים ביותר. יש כמובן קשר בין השניים, והוא זוכה לייצוג שונה ומעניין ב"גמביט המלכה" וב"נובלת שחמט" (שתורגם בעבר לעברית בשם “משחק המלכים") של שטפן צוויג.

אצל טוויס, אלופת העולם היא בת' הרמון, יתומה צעירה, מבריקה, צינית ובודדה, שמוחה החריף קולט במהירות את מכמני המשחק ומטיס אותה לרקיעים של הצלחה. צוויג מציג אלוף עולם מסוג אחר לחלוטין. מירקו צ'נטוביץ', יתום אף הוא, שמאומץ על ידי כומר רחמן בכפר נידח בבלקן, הוא בעל שיער קש פרוע, “כבד פה, קהה חושים ועב מצח" ש"חוסר ההשכלה שלו היה אוניברסלי באותה מידה בכל התחומים", ובקיצור: דביל ואימבציל, ואפילו נכה מוח. הוא אטי, אדיש, עצל, פלגמט, קשה עורף, בוהה בחלל, “לטש מבט כשל כבשים במרעה, בלי להראות ולו עניין פעוט במה שהתחולל סביבו".

כאשר מתברר, לתדהמת כל, שהנער למד את סודות השחמט מהתבוננות (או כאמור, בהייה) מהצד, אביו המאמץ, “שיותר מכל אדם אחר היטיב לעמוד על פיגורו של בן טיפוחיו בשאר תחומי החיים", משווה אותו לחמור בלעם (אם כי במקור המקראי הייתה זו אתון), כי “כבר לפני אלפיים שנה אירע נס דומה, כשיצור אילם מצא לפתע את שפת החוכמה". האם צ'נטוביץ' הוא “גאון מיוחד כזה או טיפש חידתי כזה"? אם בת' הרמון היא אישה יחידה בעולם של גברים, מירקו צ'נטוביץ' הוא עילג בין רהוטים וקהה בין מחודדים. בניגוד להרמון, הוא לא מסוגל לשחק “שחמט עיוור".

“חסרה לו לחלוטין היכולת להציב את לוח השחמט בחלל הבלתי מוגבל של הדמיון. הוא היה זקוק תמיד ללוח המשובץ שחור־לבן, בן שישים וארבע המשבצות, המונח לפניו". בדומה למקרה של ד"ר ב', הדמות שתחולל תפנית מפתיעה בעלילה במהלך הפלגה מניו יורק לבואנוס איירס, צוויג מציג את המוח של צ'נטוביץ' כמכונה לצילום מסמכים. בכך הוא בעצם שומט את הקרקע מתחת לתיאוריה של המספר על המשחק, שצוויג (בעזרתו הראויה לכל שבח של המתרגם הראל קין) מתאר כה נפלא: “האם איננו חוטאים בצמצום מעליב, כשאנחנו מכנים את השחמט משחק?

האם אין הוא גם מדע, טכניקה, אמנות, מרחף בין הקטגוריות האלה כמו ארונו של מוחמד בין שמיים וארץ, שילוב חד פעמי של כל זוגות ההפכים: עתיק אך חדש תמיד, מכני בתבניתו אך בכל זאת פועל רק דרך הדמיון, תחום גיאומטרית בחלל צר אך בלתי מוגבל בקומבינציות שלו, מתפתח תמיד ובכל זאת עקר, מחשבה שאינה מביאה לדבר, מתמטיקה שאינה מחשבת דבר, אמנות בלי יצירות, ארכיטקטורה חסרת חומר, ודווקא משום כך עמיד בהווייתו ובקיומו, כפי שמלמד הניסיון, יותר מכל הספרים והיצירות, המשחק היחיד ששייך לכל העמים ולכל הזמנים ושאין איש יודע איזה אל הוריד אותו מן השמיים אל הארץ כדי להמית את השעמום, כדי לחדד את החושים, כדי למתוח את הנשמה".

אם כל זה נכון, איך יכול אידיוט כמו צ'נטוביץ' להצטיין בשחמט? מה הטעם במוח מבריק אם גם בעלי מוח חיוור וחלוד יכולים להיות אלופים? ומה זה אומר על המשחק המופלא, שהוא גם אומנות ומדע ועולם ומלואו, שמספיק לשנן בו שוב ושוב מהלכים (המספר מוקסם מהאובססיביות הכרוכה בכך; “כל סוגי האנשים המונומאניים, המשועבדים לרעיון אחד בלבד, סקרנו אותי כל ימי חיי, כי ככל שמישהו מתמקד בדבר־מה, כך הוא גם מתקרב מצד שני לאין־סוף") ולהקיא אותם אל הלוח כדי לקטוף גביעים? ואם תרגול אינטנסיבי לבדו מחולל כאלה פלאים, במה זה שונה בדיוק מלרוץ 100 מטר כל הזמן, עד שאתה נהיה אלוף העולם בריצת 100 מטר - פעולה שאין בה צורך ממשי במוח, אלא רק ביכולת גופנית ובכוח רצון? וכיצד בדיוק העתקת משחקים אוטומטית של אלופי עבר נותנת מרחב לביטוי אישי? הדברים כמובן מורכבים הרבה יותר, וצוויג חוקר ומפרק את המורכבות הזו בכישרון עילאי שיש רק למאסטרים כמוהו.

קונספט ה"מעט שמחזיק את המרובה והצמצום שיש בו הכל" מעולם לא נראה כל כך עשיר ומשכנע כמו בנובלה המושלמת הזו, שמקיימת הרבה יותר ממה שהיא מבטיחה לכאורה במבט ראשון וש־90 עמודיה משפיעים ומהדהדים ונצרבים בנשמה כמו שספרים בני 900 עמודים לא יוכלו לעולם. יש בה מתח, יש בה אימה, יש בה הרהורים עמוקים ומרתקים על המצב האנושי וביקורת חברתית, ויש בה כתיבה נשגבת בפשטותה שאי אפשר ללמוד בשום סדנת כתיבה. זו תהיה חוצפה שאין כדוגמתה לבקש יותר מזה. צוויג התמודד באופן חד־פעמי עם הנאציזם ושקיעתה של אירופה בנובלה שכתב בחודשי חייו האחרונים, לפני שהתאבד בגיל 60. גם טוויס, אגב, נפרד מהעולם מוקדם מדי, בן 56, אם כי לא מרצונו. שניהם כתבו על שחמט כמפלט מפני בדידות, יתמות, עוני, חידלון ואפילו אובדן שפיות, וכדרך לכתוב את סיפורך מחדש, או בלשון הימים האלה, “להמציא את עצמך מחדש". אבל גם במקרה של הצלחה גדולה במשחק, מזהירים שני הסופרים, הבדידות תישאר, ואולי אפילו תידרש כתנאי להצלחה, אז אליה וקוץ בה. או לא.

הוצאת תשע נשמות, שבמהלך מבורך חותרת לפרסם את כל הנובלות של צוויג, הצליחה להפוך אותו לסופרסטאר מקומי, שבעה עשורים שלמים אחרי מותו. לפחות בפיד שלי בפייסבוק, שבו הסתמן לפני הבחירות האחרונות שהעבודה ומרצ יגרפו כ־40 מנדטים, קוראים צעירים יותר או פחות משתפים בחוויותיהם מכתבי צוויג בהתרגשות פולחנית שהייתה שמורה עד כה רק לניק קייב. אבל שטפן צוויג הוא לא רק נחלתם הטרנדית של היפסטרים מפלורנטין. אוהבי קריאה ואוהבי אדם באשר הם, שטרם התוודעו לקסמיו, מוזמנים לאמץ אותו אל לבם, והנובלה הזו היא דרך מצוינת להתחיל

"נובלת שחמט": דיוקנו של הסופר ככוכב רוק