לבת שבע יש סלון כלות באשדוד. איך ניחשתם? נקודת המוצא הזו היא מקפצה לרומן ישראלי כיפי, תוסס ומלבב, שכתוב בעברית (אשדודית?) חיה ונושכת ובכישרון גדול. מזגן ואבטיח ואתם מסודרים. הבידור מובטח.
ציטוט אחד: “בת שבע לוקחת את רננה לבית ספר. הקטנה הזאת כבר בגובה שלה ושל איציק, איך גדלה שאין דברים כאלה. היום יש לה בגרות בהיסטוריה, זותי לומדת כאילו כלום, בא לה בלי שמתאמצת. תיקח אותה היום לשושנה תעשה לה פן למה שהשיער שלה בלגן, עוד לא התחילה להקפיד עליו. איך הולכת זקוף, כאילו יודעת את הדרך בלי לשאול והעיניים שלה מסתכלות קדימה. כשמחייכת יש לה את הגומה כמו של איציק ורואים את השיניים שלה יהלומים".
פוצ׳ו (ישראל ויסלר) בן 92, עם כוונות להישאר פה עד 120 לפחות, והוא פרש את האוטוביוגרפיה שלו לשבעה חלקים, שזה בערך 13 שנה לכרך. הוא נדר לספר את כל האמת על כל הדברים (כולל המאהבות הלא מעטות שלו), ולאמת קילומטראז׳ משלה. הייתי מוכן לקבל ממנו עוד שבעה כרכים. פוצ׳ו הוא המצחיק במצחיקים ומספר מושלם שאין מילה מיותרת אחת בכתביו וכמובן אין רגע דל.
לא מזמן קראתי את האוטוביוגרפיה של מל ברוקס. בארבע מילים: של פוצ׳ו יותר מצחיקה. שתי כותרות המשנה של הכרך השביעי בעלילותיו הן: “קורות חייו של צבר מצוי" ו"מחיי ההפקר עד הברוש שנקטע". הספר מתחיל בהספד לאשתו דיצה, שהלכה לעולמה אחרי 46 שנות נישואים, ומצליח להצחיק אף הוא. אבל כשבסוף, אפרופו הברוש הקטוע, יופיע ההספד לבנו אורי (שאמר פעם לאחותו עדנה: “כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבדיוני"), לא תישאר עין יבשה אחת בקהל.
רומן המתח התיאולוגי־פילוסופי השאפתני של עמית ורשיצקי, היסטוריון של הרעיונות (טייטל ששווה ספר נפרד) וחוקר נאציזם, מגולל את זיכרונותיו של חייל אמריקאי משוחרר בפריז של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאודיסיאה פנימית וחיצונית העשויה קרעים של מציאות ודמיון. זה תובעני כמו שזה נשמע, אבל היצירה יוצאת הדופן תגמול בנדיבות לכל מי שישקיע בה זמן ומחשבה.
הנשים - יש להודות - היו סיבה טובה דיה להפוך את המקום לביתי. עד מהרה נוכחתי בסוד קסמם של מדי הצבא האמריקאיים והייתי מקפיד לפשוט אותם רק בנוכחות אישה יפה. וכן, לא אכחד, היה גם העניין הפעוט ההוא עם המורפיום, שמחירו בפריז היה כמחיר סוליית נעליים, ואפשר היה להשיגו בקלות יחסית ובלי שרשויות החוק תערמנה קשיים מיוחדים".
כמה רחוק תלכו בשביל אהבה? סיגל אביטן חוקרת את השאלה שנשאלת ללא הפסקה מאז המצאת הרומן הרומנטי, או המצאת הרומנטיקה עצמה, או בריאת הגבר והאישה, בקיצור. היא עושה את זה בחן רב, והעובדה שאפילו האינטרפול מעורב בסיפור רק מוסיפה.
תכירו את דיאנה, ההולוגרמה החדשנית שעתידה לשנות את פני העולם. ועכשיו תתחילו לרדוף אחריה. כי משהו נורא קרה, וכולם בסכנה, כולל דיאנה והעולם. הרפתקת אולטרה־הייטק מתוחכמת ומסחררת יוצאת לדרך, אין סיכוי לעצור אותה, וכמה טוב שכך.
. יש לי יכולות מתקדמות של בינה מלאכותית וגישה בלתי מוגבלת למאגרי מידע בכל העולם. בעצם, אני אפילו יכולה לכתוב תוכנה בעצמי. מה עוד תרצו לדעת? אגב, לדעתי כדאי לך לשחרר את השיער היפה שלך וללכת קצת עם שיער פזור. זה מאוד יוסיף לך וגם ימצא חן בעיני הבנים׳".
כל חומרי חייו של לבני המנוח מלוקטים וכרוכים בספר אחד (באדיבות חברתו ושותפתו לדרך אלאונורה לב), שעולה על גדותיו בתבונה, רגש, חריפות ופיוט. איך בוחרים ציטוט אחד ויחיד מתוך כל הפנינים והאזמרגדים? קשה, בלתי אפשרי, אבל הנה בחרנו.
לפני שמונה־עשרה שנה נעלם תינוק בחנות בגדים ברחוב ביאליק ברמת גן. במקום להשתתף בצערה הנורא, העולם מאשים את האם שהוא נעלם בגללה, ואולי היא בכלל רצחה וקברה אותו. ואז, אחרי כל השנים, עומד נער ומדגמן בגדי ים בחלון של חנות ברחוב ביאליק ברמת גן, ויכול להיות שזה הוא - הילד שנעלם. המתח גבוה וקשה מנשוא בספרו השני של אורן גזית, והתעלומה שבמרכזו היא מהמרתקות והנועזות שזכורות בספרות העברית בעת האחרונה.
משפחה בהתפרקות, גיהינום בורגני, אימה צרופה (בעיקר מהסיבות הלא נכונות) והומור (משובח) של שורדים מרכיבים את רומן הביכורים המבדר להפליא הזה. פתחנו בבידור ונחתום בבידור, כי קיץ ישראלי בלי בידור הוא מצחיק כמו בית יתומים שרוף, כהגדרת הקומיקאי האוסטרלי האגדי בארי המפריז.
יד אחת אוחזת בארנק ערב מזויף של דולצ׳ה וכוס קוקטייל בשנייה, למרות שהיא אף פעם לא שותה, שרגא שותה יפה מאוד בשביל שניהם. הדלת נפתחת ושרגא סוף סוף יוצא. הם עומדים בפתח האולם וחנה מעיפה מבט בשרגא. ‘תכניס את החולצה למכנסיים׳, היא מסננת. שרגא מתעלם".
התרעות פיקוד העורף