רון רשף, "מחוץ לקופסת הנעלים", גלים, 164 עמ'

כיתוב אחד על מצבה, שמוזכר בספר הזה, נצרב במיוחד בלבי (וגם בלבו של המספר). מצבה פשוטה באוקראינה, המדינה המלאה בקברי אחים, בתי קברות או שרידים של בתי קברות לקורבנות הנאצים. וזו לשון הכיתוב על המצבה הפשוטה: "פנ' איש ואשתו שנפטרו פתאום ביום אחד בחמישה עשר לחודש שבט תרע"א - איש זקן וישר... אישה זקנה וישרה".

הכיתוב על אנדרטה מקומית אחרת, ביער פסטורלי ותמים למראה שהיה פעם גיא הריגה ("הטבע הצליח לכסות על זוועות האדם"), הרבה פחות מעודן, לפחות בעברית, שפה שתושבי המקום אינם מבינים: "מקום זה הוא קבר אחים של הקדושים שנהרגו על קידוש ה' על ידי הנאצים יימח שמם, ה' יקום דמם".

הכל התחיל במגרש שאביו של ירון רשף רכש ככל הנראה לפני עשרות שנים, ושראשת האגף לאיתור ומידע ב"החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה" מיידעת את רשף על קיומו. אביו של רשף מת בפתאומיות כשבנו היה בן 7. כבר למחרת ההלוויה, שאפילו לא ידע על קיומה, הוא הוחזר לבית הספר ללא מילת הסבר. "כבר במסדר הבוקר ניגש אליי אחד התלמידים ושאל האם אני הילד שאביו מת אתמול. תגובתי הייתה חדה ומהירה, אגרוף לפנים". רשף ואחותו משערים שמדובר בנכס בפולין, שממנה הוריהם עלו לארץ (משפחותיהם נספו בשואה כמעט במלואן), אבל מתברר שזה מגרש בצפון הארץ.

הבשורה מציתה סקרנות, הסקרנות מתניעה מלאכה בלשית מסובכת ומפותלת, והבילוש מוביל לתגליות וממצאים מטלטלים, ששופכים אור חדש על ההיסטוריה של משפחתו ועל כל הסיפורים שמעולם לא סופרו בה לבני הדור הבא. רשף, מעצב תעשייתי במקצועו, מיטיב לתעד את הכל (כולל אותו ביקור באוקראינה) בספר עם תנופה קולנועית, שהיה לרב־מכר עולמי באמזון, אבל משום מה חלף מתחת לרדאר בישראל.

הוא מפלס את דרכו בתוך מבוך בירוקרטי מתיש, מיטלטל בין ארכיבים, נשלח על ידי פקידים אלה ואחרים להביא הוכחות לא רק לכך שאביו אכן היה בעל המגרש (במכירה היה מעורב "רב נוכל", לפי השמועות, שרשף מתחקה על קורותיו ומסביר מדוע המוניטין שיוחס לו היה בלתי מוצדק), אלא גם שהיה קשור לדמות נוספת שרשף מעולם לא שמע עליה. עליו למצוא מחט בערימת שחת ולפצח את זהותו של אדם מסתורי שרכש את המגרש יחד עם אביו, ואולי מת גם הוא בנסיבות לא ברורות מבלי להשאיר יורשים.

התעלומה נפתרת שלב אחר שלב, קליפה אחר קליפה. המגרש יושב לבסוף ליורשים החוקיים, אבל התהליך חשוב יותר מהתוצאה. בדרך יתגלו לרשף מסמכים, מכתבים ותמונות, בקופסת נעליים, כנרמז בשם הספר וכמנהג העולים והפליטים בימים ההם, או בקופסה מעט יותר מהודרת, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של הפתעות. כך מגלה רשף למשל שדודתו חזרה לאירופה אחרי שלא הסתגלה לחיים בחיפה וחששה מהפרעות המקומיות בקרבתה, וכך חרצה את גורלה במו ידיה. אפרופו חיפה, עוד תגלית היא שאביו של רשף, אדריכל, נרשם ללימודי אדריכלות בטכניון (שאז נקרא "תכניון") רק כתירוץ לקבל ויזת סטודנט ולעלות ארצה (את הרעיון קיבל בהשראת ביקור של זאב ז'בוטינסקי בעירו המקורית של האב, צ'ורטקוב באוקראינה) ואפילו שילם חלק משכר הלימוד מבלי שלמד במוסד יום אחד (את לימודי האדריכלות שלו השלים לפני כן בווינה).

על אותה צ'ורטקוב, מתברר, כתבה העיתונאית והסופרת אורה שם־אור, שנולדה בה, ספר בשם "אף אחד, אף אחד לא אוהב" שראה אור ב־1969; על גב העטיפה נכתב בין היתר: "כלום לא היו בעיר צ'ורטקוב אנשים נורמליים? האם כולם היו מעוותים, מושחתים, מתוסבכים ומופרעים? אם היו אחרים - המחברת לא הכירה אותם". המחברת אומנם טענה בקדימון לספר כי "כל דמיון שבין הדמויות שבספר לבין האנשים שחיו בצ'ורטקוב - הוא פרי זכרוני החלש ודמיוני המתעתע". אבל הפגיעה בגאווה הצ'ורטקובאית הייתה אנושה ("פשאקרף כולרה", קיללה אמו בניגוד להרגלה) והייתה הרגשה ששמה של קהילה שלמה שהושמדה הוכתם, ושאסור "לצחוק על המתים".

ובכל זאת מעז יצא מתוק, ורשף הצעיר זכה לשמוע מאמו, "בפתיחות מדהימה" ונדירה, פרטים וסיפורים על חיי משפחתה שם. "אני לא אומרת שלא היו שם אנשים רעים ומשוגעים, צ'ורטקוב הייתה מקום נורמלי, והיו בו בני אדם מכל הסוגים, אבל לומר שכולם היו מעוותים ומופרעים? זוהי רשעות".

בספר של רשף אין רשעות אבל יש הומור חיוני, שאולי לא מצליח לרכך את סיפורי הזוועה הבלתי נמנעים, אבל קיומו עדיף על היעדרו. סיפור נורא לדוגמה הוא על אחיה של אחת הנפשות הפועלות, שהשיט בסירת קיאק שני אנשי אס־אס. "תוך כדי השיט, במרכז הנהר, התכופף אחד מהם והסירה התנדנדה. באותו רגע העלילו על אחי כי רצה להטביעם, ואחד מהם ירה באחי והרגו (...) למחרת, מוקדם בבוקר, הלכנו אחותי ואני והוצאנו את גופת אחי מהמים בקושי רב (...) סחבנו אותו שתינו בדרך לא דרך, והבאנו אותו לקבורה בבית הקברות".

רשף מדבר עם ניצולים, שחלקם צמאים לשתף במידע ולחלקם הדבר קשה מנשוא עד בלתי אפשרי. הוא חוקר את סיפורם המלא (ככל האפשר) של יקיריו ושל ידידי המשפחה ונספחיה, ואת מורשתו שלו, והתמונה השלמה שמצטיירת אחרי מאמצים תחקיריים של שנים היא כצפוי מבעיתה ומצמיתה, אבל גם מדהימה יותר מכל עלילה שסטיבן קינג היה יכול לבדות, נותנת פנים ושמות למושגים ערטילאיים כמו "קוממיות" ו"גבורה", ומזכירה ש"הישרדות" זה לא רק משחק טלוויזיה נושא פרסים.

זקנים ישרים וזקנות ישרות נספו על לא עוול בכפם, לצד צעירות ישרות וילדים ישרים. ונזכור את כולם, ונברך על כל קופסת נעליים שהוסיפה עוד חתיכה לפאזל המחריד הזה בתולדות האנושות.

חיים ומוות בקופסת הנעליים - והמציאות כתמיד עולה על כל דמיון

מסע בלשי מרתק בעקבות סודות משפחתיים וסיפורים שלא סופרו, חושף טפח מהאימה הגדולה ההיא. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שחל היום