יום חמישי ייצא לדרך פסטיבל הקולנוע ירושלים בפעם ה־40, עם הקרנת בכורה של “גולדה", סרטו המסקרן של גיא נתיב עם הלן מירן כגולדה מאיר. שניהם יהיו באירוע הפתיחה בבריכת הסולטן, כמו גם אורחי כבוד נוספים, בהם אוליבר סטון והאחים דארדן, שבדומה לשחקנית הבריטית, יקבלו אות הוקרה מהפסטיבל - על פועלם, ואולי גם על עצם נכונותם לבוא לישראל בימים אלה.
נוסף ל"גולדה" האמריקאי־ישראלי הזה, ולשלל סרטים תוצרת הארץ שישתתפו בתחרויות המקומיות ונסקר אותם באופן שוטף במהלך האירוע, יציג הפסטיבל כרגיל רפרטואר בינלאומי עשיר. המכירה כבר בעיצומה, והאולמות מתמלאים, הנה מדריך צנוע למי שמתחבטים לאילו סרטים להזמין כרטיסים.
“אנטומיה של נפילה",
“על האדמנט", “אלף ואחד"
הנה משהו שלא קורה כל יום: הפסטיבל הצליח להניח את ידיו על הזוכים הגדולים של שלושת הפסטיבלים הבינלאומיים החשובים שהתקיימו בשנת 2023 - קאן, סאנדנס וברלין. שלושתם יוצגו בו בהקרנות בכורה מקומיות.
שלושתם היו ראויים לפרסים, אבל נתחיל עם הלוהט מכולם: “אנטומיה של נפילה" של הבמאית הצרפתייה ז'סטין טרייה, שרק לפני כחודש וחצי זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ומגיע לעיר הבירה ישר מהתנור, לפני שפסטיבלים אחרים בעולם הספיקו להקרין אותו ולפני שעלה בצרפת ונחשף לקהל שם. על איכותו ועל הרלוונטיות שלו תעיד העובדה שמיד לאחר הצפייה בו, שישה ימים לפני טקס הפרסים בריביירה, היה לי ברור כי הוא ייצא כמנצח.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בסופר כושל הנופל למותו. זוגתו, סופרת מצליחה הרבה יותר, נדרשת להוכיח את חפותה. על פניו, זו דרמת בית משפט/פשע אמיתי החוקרת את נסיבות המוות. למעשה, זה סרט על הרבה יותר מכך - על השבריריות של האגו הגברי, על יחסי כוחות בזוגיות ועל כך שתמיד יש נקודות מבט שונות לכל סיפור. טרייה, שכבר המחישה בסרטיה הקודמים כי היא מהבמאיות הטובות בצרפת, מיטיבה לדלג בין הפרספקטיבות ולמרות המשתמע משמו, “אנטומיה של נפילה" מציג שימוש עילאי בכל אמצעי המבע - בימוי, עריכה, משחק, מוזיקה וכיוצא בכך.
גם בפסטיבל ברלין זכה סרט צרפתי - “על האדמנט" של יוצר הדוקו הוותיק ניקולא פיליבר, ש"פעלים למתחילים" שלו היה להיט גדול בישראל לפני כשני עשורים. הפעם הבמאי מתעד את המתרחש במקום ייחודי: מעון יום הצף על המים בנהר הסיין, בלבה של פריז, שמעניק תמיכה לפגועי נפש. במהלך הצפייה מתגלה כי מדובר באי של שפיות - מקום מעורר השראה, שעוד יש בו חמלה והכלה, הקשבה ואהבה. זה לא סרט סוחף - הבמאי נמנע בכוונה מבניית סיפור עם התחלה, אמצע סוף ויצירת מתח וקונפליקטים, אבל יש בו הרבה רגעים יפהפיים ובלתי נשכחים.
שני הסרטים האלה עוד צפויים לזכות בהפצה מסחרית בישראל, אם כי לא ברור מתי זה יקרה, אז כדאי לנצל את ההזדמנות לראותם בירושלים.
מי שכבר לא יופץ כאן וזו תהיה הזדמנות חד־פעמית לראותו על מסך גדול הוא “אלף ואחד" של איי.וי רוקוול, שהפכה בזכותו לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה. היא עוקבת כאן אחר סיפורם של אם ובנה, שמתחילים את הסרט בהארלם של שנות ה־90 ומסיימים אותו שלושה עשורים לאחר מכן. דרך הסיפור האישי שלהם, הדרמה הזו מצליחה גם להיות אפוס על ההיסטוריה העכשווית של ניו יורק, על הג'נטריפיקציה שלה, על מה שנעלם ועל מה שתמיד יישאר.
“חיים שלמים"
במציאות המשתנה שלנו, יכול להיות שפסטיבלים הם כבר מדד מיושן. מדד עדכני יותר הוא הדירוג הממוצע בלטרבוקס - האתר המופלא, המשגשג ומלא התשוקה למסך, המאפשר לשוחרי ושוחרות קולנוע מכל העולם לתת ציונים ולפרסם ביקורות על סרטים.
השבוע התפרסמה רשימת 20 הסרטים עם הציון הממוצע הכי גבוה בלטרבוקס שנת 2023 עד כה. במקום הראשון - “ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש", שמן הסתם לא יוקרן בפסטיבל, אבל כן אפשר יהיה לראות בו כמה מהלהיטים האחרים שמככבים בצמרת. את “אלף ואחד" שבמקום ה־17 כבר הזכרנו, ונוסף לכך יהיו גם בכורות מקומיות של “בלו ג'יין" (מקום 14), “איך לפוצץ צינור נפט" (מקום 10), “ילד האורז" (מקום 5) ו"חיים שלמים" (במקום השני).
“חיים שלמים" יוצג בהקרנת בכורה מקומית בירושלים כמה שבועות לפני שיעלה אצלנו בהפצה מסחרית רחבה, ואין ספק שעוד נשמע עליו רבות השנה - הוא בוודאות יהיה מועמד למספר רב של אוסקרים. בדומה ל"אלף ואחד", גם זה סרט ביכורים של במאית - סלין סונג, שנולדה בקוריאה הדרומית ועברה לקנדה בילדותה עם הוריה.
הסרט עוסק באישה שעברה מסלול דומה לזה של היוצרת, וממשיכה להיות בקשר עם בן כיתתה בקוריאה - קשר וירטואלי, שבשלב מסוים גם הופך למוחשי. חלק ניכר מהעלילה מתרחש בניו יורק, אבל עושה זאת מפרספקטיבה קוריאנית.
מושג מפתח כאן הוא in-yeon, קונספט שלפיו אם פגשת מישהו בחיים האלה, זה סימן שפגשת אותו גם בעבר, ואם התאהבתם, זה סימן שנפגשתם פעמים רבות, בגלגולים שונים. דרך נקודת המבט הזו, “חיים שלמים" מצליח להאיר באור חדש את הסוגיות הקולנועיות הנדושות ביותר - הגירה, אהבה וגורל, ולעשות זאת בצורה עדינה ופיוטית להפליא.
באחד הרגעים היפים בסרט, אחת הדמויות תוהה באוזני דמות אחרת אם בחיים הקודמים הן היו ציפור והענף שישבה עליו לרגע. הלהיט הזה עדין כמו ענף, רב־יופי כמו ציפור, וחד־פעמי כמו המפגש ביניהן.
“איך לעשות סקס",
"ביצים לבנות על קירות"
מאחורי השמות הפרובוקטיביים יחסית מסתתרים מה שהם בעיניי שני הסרטים הכי רלוונטיים בפסטיבל, לקהל הישראלי ובכלל. שוב, וזה לא מקרי, “איך לעשות סקס" הוא סרט ביכורים של במאית - מולי מנינג־ווקר, שזכתה על עבודתה בפרס הראשון במסגרת הצד “מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, וגם במקרה זה איש לא הופתע. היא קולנוענית בריטית, וכאלה הן הדמויות שלה, אבל למרבה הצער, זה בקלות היה יכול להיות סרט ישראלי.
הסרט עוקב אחר שלוש נערות הטסות לכרתים. אחת מהן בתולה ונחושה לעשות סקס אף שאינה יודעת איך - קונבנציה שגורה בסרטי נעורים, שהדרמה הזו מתמודדת איתה באופן שעוד לא ראינו; בצורה אותנטית יותר, מקורית יותר ובעיקר מוסרית יותר מטיפולים קולנועיים קודמים. דרך שורה של החלטות בימוי מרתקות מבחינה אתית ומבחינה אומנותית, הבמאית הבריטית מיטיבה להמחיש איך החופשה הכיפית הופכת לחוויה כואבת, פיזית ונפשית.
אם כבר פוליטיקאים מתעקשים להסתובב בפסטיבל ירושלים, הלוואי שיצפו ב"איך לעשות סקס" ויהפכו אותו לצפיית חובה בתיכונים בישראל, מלווה בדיון על מושג ההסכמה.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי, אבל גם כן רלוונטי לנו מאוד: סרט הדוקו של הבמאית שרה ווס, “ביצים לבנות על קירות", כשם הסלוגן של האקטיביסטיות שמחו עוד בשנות ה־80 נגד הסקסיזם והגזענות של עולם האומנות. הסרט עצמו מתרחש בשנים האחרונות, בשעה שמוזיאון הסטיידלק באמסטרדם, באיחור של כמה שנים טובות, מנסה לתקן את העוולות הללו, ולגוון את הייצוג האתני והמגדרי של המוסד, שלאורך שנות קיומו הציג בעיקר עבודות של גברים לבנים. הכוונות אולי טובות, אבל מנהלי המוזיאון מוציאים אותן לפועל בצורה מאולצת, מגושמת ואף פתטית.
אחת הביקורות בלטרבוקס טענה בצדק כי מדובר ב"קומדיית הקרינג' של השנה". אכן, אם זה לא היה כל כך עצוב - זה היה מצחיק.
“בריכת אינסוף"
הסינמטקים בארץ כבר הקרינו לא מעט סרטים של דיוויד קרוננברג, אחד הפרועים מבין היוצרים המוערכים ואחד המוערכים מבין היוצרים הפרועים. והנה מגיע בנו ברנדון ומשתווה לו בכל הקשור לנועזות, קיצוניות וגרפיות.
אלכסנדר סקארסגארד, גם הוא בן של שהצליח לעמוד בזכות עצמו, מגלם כאן סופר כושל (יש שלושה כאלה בסרטים הכי בולטים של הפסטיבל), המעורב בתאונת פגע וברח במדינה פיקטיבית. מה העונש על כך? תאמינו לי, לא תרצו לדעת. נגיד רק ש"בריכת אינסוף" מצליח לתפקד הן כסרט אימה עתיר זוועות, הן כמותחן פסיכולוגי עתיר תפניות ובעיקר כמשל פילוסופי, שבסוף הצפייה יגרום לכם לתהות: “אומרים כי אני אינני אני, על כן אני נבהל, כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל?".
“מחר תזרח השמש"
סרטו החדש של נני מורטי מגיע לירושלים היישר מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, בסופה קופח כשיצא בלי פרס - הגיע לו, למשל, לקבל את פרס התסריט. אחרי שעיבד את ספרו של אשכול נבו ב"שלוש קומות", הבמאי האיטלקי חוזר לסגנון האישי והרפלקסיבי שאפיין את עבודתו המפורסמת ביותר, “יומני היקר".
במרכז העלילה עומד במאי שעמל על דרמה היסטורית, המדמיינת מחדש את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה. בו בזמן, הוא מתמודד עם משברים אישיים: רעייתו, שותפתו המקצועית הקבועה, מפיקה לראשונה סרט של במאי אחר, ובתו יוצאת עם גבר שהיה יכול להיות סבא שלה. התוצאה היא אחד מסרטיו הטובים ביותר של הקולנוען הוותיק. זוהי יצירה חכמה, שנונה ועתירת חדוות יצירה, וכיאה לשמה, היא גם מלאת תקווה לעבר, הווה ועתיד טובים יותר.
“על עשבים יבשים"
כמו מורטי, גם נורי בילג'ה ג'יילן הוא אורח קבוע בפסטיבל ירושלים - ובתחרות הרשמית של קאן. “על עשבים יבשים" שלו היה אחד הסרטים המדוברים השנה בריביירה. הוא הימם את הביקורת העולמית כשהוקרן בתחרות הרשמית של הפסטיבל בזכות תצוגות המשחק המפעימות, הצילומים היפהפיים, הבימוי הווירטואוזי והעיסוק המרתק בסוגיות הקונפליקט בין פרגמטיות ואידיאלים. זוהי עבודתו השאפתנית והמרשימה עד כה של הבמאי, וצריך לראות אותה על המסך הגדול כדי להתמודד עם הקצב שלה (הסרט נמשך שלוש שעות ו־17 דקות!), ולהעריך כהלכה את השימוש שלה בנופים המושלגים והמרהיבים של אנטוליה.
גיבור הסרט הוא מורה הנשלח בידי הממשלה ללמד בפריפריה הטורקית, ואופיו המתריס מוביל אותו לחיכוכים בלתי פוסקים עם כל מי שנקרה בדרכו. היחסים שלו טעונים בעיקר עם הנשים בסביבתו, בראשן קולגה שאיבדה את רגלה בפיגוע, ומפתחת עמו קשר קרוב ומורכב. מרב דיזבר, שמגלמת אותה, הפתיעה כשגברה על כוכבות מוכרות הרבה יותר וזכתה בפרס השחקנית בקאן על עבודתה.
“היו זמנים באמריקה",
“JFK" ו"רוצחים מלידה"
בדרך כלל, אני לא טורח להמליץ על קלאסיקות שהפסטיבל מקרין - יש מספיק סרטים חדשים להתעסק בהם. אך השנה תהיה כמות גדולה במיוחד של פנינים מהעבר. גם משום שזו המהדורה ה־40 של האירוע, וגם בגלל אורחי הכבוד הנוצצים שלו והמחוות לכבודם.
קשה לבחור, אז ניתן למציאות לבחור בשבילנו ונמליץ על שלושה סרטים שהפיק לא אחר מאשר ארנון מילצ'ן - “היו זמנים באמריקה", אפוס המאפיה היהודית שביים סרג'יו ליאונה, וגם שניים של אוליבר סטון - "JFK" ו"רוצחים מלידה", שניהם שניים מהסרטים האמריקאיים החשובים של שנות ה־90.
בזמנו, מילצ'ן הגיע עם סטון לארץ לכבוד הקרנת הבכורה של “רוצחים מלידה". עכשיו, כולנו יודעים איפה מילצ'ן - וסטון, אלא אם משהו ישתנה עד השבוע הבא, יגיע לבדו. אכן, היו זמנים.