כשהלוגו של נטפליקס הופיע על המסך הגדול, בנזוגי לחש לי באכזבה, "וואלה, של נטפליקס? יכולנו לראות את זה בבית בפיג'מה", שעה וקצת אחר כך, הוא עוד ישב מרותק לכיסא וסרב לצאת מהאולם עד שהכתוביות לא הסתיימו. "מתוך כבוד לסרט" הוא לחש. ויש הרבה כבוד לתת.
"מעולם לא פחדתי מהמוות, כשאצטרך למות אני אקבל את זה" אומרת אליסיה זקיני בחיוך ענק ופנים צרובות מהשמש, כשהתמונה מהדהדת כחלק מפעימות הלב שלה בזמן שרואים אותה צוללת את תוך הכחול הכהה של מעמקי הים, כל כך כהה שאני התחלתי לחוש מחנק קל.
THE DEEPEST BREATH (שמתורגם קצת מעצבן ל"לנשום עמוק"- מה כ"כ קשה לתרגם את זה כמו שזה – הנשימה הכי עמוקה), של לאורה מקגאן, הוא דוקו מותח, מרתק וקשוח וקצת על גבול האימה, על צלילה חופשית ובעיקר שבירת גבולות, שאיפות, מוטיבציה מטורפת, תחרותיות, ביקורת עצמית, סכנה, חיפוש עצמי ואהבה. דוקו כזה שאת מוצאת את עצמך יושבת פתאום מכווצת מהלחץ של לדעת מה עומד להגיע, מה הפלא שנטפליקס הזדרזו לרכוש את הזכויות על הסרט .
בצורה מתעתעת ומצולמת נפלא, הבימאית מוליכה את הצופה אל המעמקים של נפשו שלו דרך עולם הצלילה החופשית, הלחצים, קהילת הצוללנים, המעמקים הכהים והשלווה הממכרת שיש בהם. לאורך הסרט, שתי הדמויות הראשיות מופיעות בעיקר בלשון עבר, מראיינים את החברים שלהם, את ההורים שלהם, רואים סרטונים שלהם, שומעים הקלטות ישנות שלהם, מה שממקד את ההבנה שהולך לקרות פה משהו רע, תוסיפו לזה את הסאונד המהפנט של פעימות לב, דממת ים מלחיצה וצילומים מרהיבים של מעמקי ים כחולים שחורים ותקבלו מותחן מהפנט.
בעיני כל אחת מהדמויות הראשיות מסמלת משהו שקל מאד להזדהות איתו וזה הופך את הסרט למשהו חזק בהרבה מעוד סרט דוקו. אליסיה זקיני היא בחורה איטלקיה עם כשרון יוצא דופן, שחלמה מגיל קטן להיות צוללנית חופשית וכלום לא יעצור מבעדה להשיג את מבוקשה, גם לא היא עצמה אחרי שהיא משיגה אותו. אליסיה מסכנת את עצמה שוב ושוב בצורה שגורמת, לנו הצופים, להתכווץ בכסא באימה ובהערצה על ההתמדה והחלום אותו היא תשיג.
לנשום עמוק עשוי נהדר, מהיר אבל עמוק, עמוק בכל המובנים, מעומקו של הים ועד לעומק הנשמה והנשימה של כל אחד מהדמויות, הסאונד והצילומים מרהיבים וההבנה שזה לא עוד סרט הוליוודי אלא מציאות מתועדת ומפחידה, משאירה חותם בסוף הסרט.
התרעות פיקוד העורף