אני זוכרת את היום הזה בו החלטתי באופן מודע לצפות ב'ג'קאס לנצח' (jackass forever), עוד בימיו על מסך הקולנוע. הגעתי לאולם בלווייתו של אחד ממעריצי החבורה המשונה הזו, וידעתי, פשוט ידעתי, שמוטב היה לקנות אמריקנו גדול עם חלב קר בצד בכסף שהשקעתי בכרטיס. או כל דבר שהיה מעורר בי תחושה נעימה של חדוות חיים.
אני כמובן משתדלת לא ליפול לסטריאוטיפים מגדריים, אבל האולם, בדיוק כמו שחשבתי, היה מלא בגברים בגילאי 16 וצפונה, בעודם מצפים בכיליון עיניים לזוועות שהם הולכים לראות במשך קצת יותר משעה וחצי. ואז הסרט התחיל. היו שם דבורים, ועוד חיות, ונפילות כואבות שיכולות לפרנס בית חולים פרטי שלם. בגדים, לעומת זאת, לא היו יותר מדי, ובקטע רע מאוד. זה היה עוד בקורונה, אז עטינו מסכות, אבל את שאגות הצחוק ניתן היה לשמוע מקילומטרים.
אין לי איך לסובב את זה חוץ מהעובדה שנותרתי מזועזעת, אבל כנראה שהייתי היחידה באותו הרדיוס. ולמה אני מספרת לכם את כל הכרוניקה הנפלאה הזו? ובכן, 'ג'קאס לנצח', שהפך את המזוכיזם לכור מחצבתו, עלה לנטפליקס בדיוק כשפעמוני הסופ"ש החלו להנעים את זמנינו.
מדובר במופע מופרע וגרוטסקי, שבגדול לא הייתי ממליצה לאף אחד לצפות בו לעולם. אני כן יודעת שמאחר וגם אני ניזונה פה ושם מתכנים שהם ממש לא אקדמיים בלשון המעטה, אוותר הפעם ואומר שלאלו שכן נהנים מהג'אז הוולגרי הזה: הסרט יהיה בדיוק מה שחיפשתם לסוף השבוע. אני, לעומת זאת, אנסה לשכוח את מה שראיתי. על לא דבר.