הבמאי נעים ההליכות לא מסתיר את ההתרגשות שלו, ובכל זאת מדבר איתי באדיבות, בנדיבות ובריכוז מלא. כשאני אומר לו “גוד לאק" בסיום השיחה, הקולנוען משיב ב"אזדקק לזה", ובסופו של דבר מתברר שהמזל לא שיחק לו - “הקדירה" לא קיבל מועמדות לאוסקר (בסופו של דבר, “אזור העניין" זכה בקטגוריה). הוא יסתפק בכך שהתכבד בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, וגם בהצלחה מסחרית נאה בקופות ארה"ב. בסוף השבוע האחרון הוא עלה גם כאן, בתקווה לסחוף את הקהל גם אצלנו.
בתקופה כל כך אינטנסיבית ועכורה, “הקדירה" מציע לנו תבשיל מסוג אחר - סרט שכולו עדינות, רומנטיקה, טוב טעם ושמחת חיים. הדרמה הזו מתרחשת בצרפת של שלהי המאה ה־19, ועוקבת אחר מערכת היחסים בין שף מהולל והטבחית שעובדת עמו ובשלב מסוים גם מפתחת איתו רומן, אך מבקשת לשמור על עצמאותה, ומסרבת להתמסד. כדי לשכנע אותה להינשא לו, הוא מנסה להכין לה את הקדירה המושלמת, כזו שתכבוש סופית את לבה.
את השניים מגלמים ז'ולייט בינוש והאקס המיתולוגי שלה בנואה מז'ימל, שדילגו על המהמורות ביניהם כדי להתאחד בסרט הזה - משהו שכנראה יכול לקרות רק בצרפת. השניים מכינים כאן ביחד תבשילים שיגרמו לכם להזיל ריר, אלא אם אתם צמחונים. כפי שהיטיב לתאר ידידי אמיר קמינר, המבין בקולנוע ובאוכל יותר מכולנו ביחד, מדובר בין השאר ב"קדירת בשר וירקות צרפתית קלאסית, עוף ביין, דגים משתכשכים בסיר גדוש עשבי תיבול, צלעות עגל בתנור מוגשות עם חסה מטוגנת, דג טורבו אימתני ומעודן, וקינוח מפואר בשם ‘אלסקה קפואה'".
באופן אישי, מכל זה אני יכול לאכול רק את החסה, אבל שיהיה לכם בתיאבון. טראן הן הונג זכה בפרס הבימוי בקאן, אף שסרטו אינו פוליטי: הישג יוצא דופן בתקופה שבה ועדות פרסים שופטות בעיקר לפי פוליטיקה. “יש בעולמנו שתי גישות: כזו שמתיימרת לשנות את העולם, והגישה הבודהיסטית, שבה האדם מנסה לשפר את עצמו ולהיות אדם טוב יותר, כמו גיבור הסרט שלי", הוא אומר בנוגע לאופי הא־פוליטי של סרטיו.
“לדעתי, אין לנו שום השפעה על העולם, ולכן עדיף להתמקד בשיפור עצמי, ולהבין איך להיות טובים יותר לאנשים מסביבנו. הסרט שונה בנוף, כי הוא עוסק בהרמוניה, משהו שפסטיבלים לא כל כך מתעניינים בו בימינו. היה לי מזל יוצא דופן שבכל זאת הסרט שלי הגיע רחוק". טראן אן הונג נולד בוויטנאם, עבר לצרפת בילדותו, למד קולנוע באוניברסיטה צרפתית יוקרתית ופרץ ב־1993 עם סרטו העלילתי הראשון, “ניחוח הפפאיה הירוקה". מאז היו לו עליות וירידות, כולל עיבוד לא מוצלח במיוחד ל"יער נורווגי" של מורקמי. “הקדירה" הוא סרטו המדובר ביותר זה שנים, ורואים זאת בשמחה שעל פניו.
“אוכל היה ממד חשוב בילדותי", הוא עונה בתשובה לשאלה המתבקשת על הקשר שלו לאוכל. “גדלתי במשפחה ענייה, של פועלים שעבדו בייצור בגדים. הכל מסביבי היה די מכוער. הדבר היפה היחיד היה המטבח. שם היה אור ואש. כשאמא שלי חזרה מהשוק עם ירקות ופירות, למדתי על היופי בפעם הראשונה".
“כשעברתי לצרפת, חברים לכיתה התחילו להזמין אותי לארוחות משפחתיות, והבהיל אותי לשבת סביב השולחן עם אנשים שדיברו על תרבות שלא הכרתי", הוא משחזר. “ההורים תמיד שאלו את הילד שלהם ‘מה קראת לאחרונה?', ופחדתי שישאלו גם אותי. האוכל הצרפתי לא היה לטעמי, כי אני לא אוהב גבינה, אבל בסופו של דבר נהניתי מהשיחה. באסיה לא מרבים לדבר סביב השולחן, אבל בצרפת כן. כשאני מזמין חברים לשתות תה, אני אומר להם שהשיחה צריכה להיות משעממת, כדי שנתרכז בתה".
האתגר שלי היה להראות אוכל, בלי Beauty Shot - צילומים שמדגישים את היופי של מושא הצילום. לא רציתי תקריבים על האוכל, אלא שהכל יהיה בתנועה, כשהטבחים בעבודה, עושים את מלאכתם. מרגע שהתחלנו לצלם, הבנתי כמה מסובך זה יהיה. אני בדרך כלל לא מתכנן מראש, אבל הפעם הייתי צריך לתכנן הכל".
התרעות פיקוד העורף