"עוד משהו בקטנה": הקולנוע הצרפתי שוב עושה להוליווד בית ספר

הקולנוע הצרפתי יודע איך להילחם בשוברי הקופות ההוליוודיים, ואיך להוכיח שסרטים בלי אפקטים אבל עם לב רחב בכל זאת יכולים למלא אולמות. לפני 13 שנה, למשל, התעשייה הצרפתית עשתה זאת עם “מחוברים לחיים", והשנה זה קרה הודות ל"עוד משהו בקטנה" - דרמה קומית שבהתאם לשמה, אפשר להגדיר אותה כ"קטנה".

היא לא מבוססת על קומיקס, אין בה כוכבים גדולים, אין בה מרדפים ופיצוצים וגם לא בדיחות פוסט־מודרניות. לא היה לה מסע שיווק בומבסטי ובטח שלא היו לה יומרות, והתקציב שלה לא מדגדג את עלויות האיפור ב"חולית 2", ובכל זאת היא ריסקה את הקופות בצרפת, גברה על כל המתחרים האמריקאיים והפכה לתופעת תרבות.

בעקבות אי־הבנה בזמן המנוסה מהמשטרה, השניים מוצאים את עצמם באוטובוס של אנשים עם צרכים מיוחדים (כך מגדירים אותם בתקציר הרשמי בעברית, ואני הולך עם ההגדרה הזאת. בצרפתית השתמשו במילה handicapés וכמובן שבכל מדינה ישתמשו במושג אחר). האוטובוס מוביל את הקבוצה לחופשה השנתית הקבועה שלה בדרום־מזרח צרפת, ולשני העבריינים אין ברירה אלא להסתיר את זהותם.

הבן מתחזה לאדם עם צרכים מיוחדים בעצמו, ואביו - למטפל שלו. במהלך החופשה הם מתקרבים אחד לשני וגם לחבריהם החדשים, שעמם הם יוצרים אחווה חזקה ומופלאה. תגידו, אתם יכולים לתאר מה היה קורה לו סרט הוליוודי היה מעז לתאר סיטואציה כזו? כל הצדקנים מהארוורד ודומותיה היו טורחים לבטל אותו עוד לפני צאתו, בין ציוץ בעד חמאס לציוץ בעד חיזבאללה. הם היו מתנשאים מעליו מוסרית, אפילו שסביר להניח שלא עשו ובחיים לא יעשו קמצוץ ממה שהוא עושה למען ייצוג וקבלה.

צרפת, כפי שראינו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, היא מדינה מגוונת תרבותית על מלא ועל אמת, אבל למרות ואולי בגלל זאת היא מרשה לעצמה להתגרות בתקינות הפוליטית. רק תעוזה יכולה להוליד אומנות טובה. בגלל זה הקולנוע העצמאי האמריקאי כבר לא מעניין אף אחד, אבל סרטים צרפתיים קטנים כמו “עוד משהו בקטנה" יכולים להתגלות כמשהו־משהו.

ארטוס גם מקפיד שלכל דמות כאן תהיה אישיות משל עצמה: אחד מעריץ את רונאלדו, אחד את דלילה, אחד אוהב לחקות את סרקוזי ואחד אוהב לקלל. הוא גם מעניק לרובם אהבות רומנטיות, לעתים נכזבות, ומעמיד בפניהם קונפליקטים. זה נכון גם לגבי המדריכה שלהם, שמתברר כי בן זוגה השמוק מתכנן לעבור איתה לארצות הברית ומצפה שתשאיר הכל מאחור.

הסרט משחק עם הציפיות שלנו. העבריינים, ואולי גם אנחנו, חושבים שיהיה להם קל לעבוד על חבריהם החדשים, אבל במהרה מתברר שהם ממש לא פראיירים. הקולנוע האמריקאי אוהב סיפורים על “מושיעים לבנים" - גיבורים שעוזרים למי שמקומם בחברה נמוך משלהם, ומצילים אותם. כאן, הדמויות עם הצרכים המיוחדים הן מי שמושיעות את מי שלכאורה אין לו צרכים כאלה. הוא לומד מהן, ולא להפך.

קל להתנשא מעל הדמויות ב"עוד משהו בקטנה" וקל גם להתנשא מעל הסרט, ולבטל אותו כקומדיה צרפתית וולגרית. האמת שיש בו לא מעט תחכום. הכתיבה חכמה וכך גם הביצוע שלה. גם לאנשי קולנוע יש מה ללמוד מהלהיט הזה. ויש לסרט גם מה לומר. בדומה ל"מחוברים לחיים" ועוד יותר ממנו, הוא מראה את כוחה של האחווה, ומה קורה כשאנשים עובדים ביחד ולא אחד נגד השני. זה מסר שהדהד בצרפת, ומן הסתם אמור להדהד גם אצלנו.

אגב, מעניין לציין כי בעשור וחצי האחרונים כמעט לא ראינו להיטים צרפתיים על עוצמתה של המשפחה הביולוגית. “עוד משהו בקטנה", כמו “מחוברים לחיים" שקדם לו בשבירת הקופות, הם שיר הלל למשפחה האלטרנטיבית - החברים שאנחנו פוגשים במהלך הדרך. מנקודת מבט יהודית, יש לציין כי אחד מחברי הקבוצה הוא יהודי דתי בשם גד אבקסיס, שהכיפה מתנוססת על ראשו בגאווה לאורך הסרט. “עוד משהו בקטנה", נוסף לכל, הוא גם תשובה ניצחת לאנטישמיות הגואה בצרפת.

חמור מכך: אחד מהכוכבים שלו אינו נייד, והמדרגות שמובילות מהשטיח האדום לאולמות לא היו נגישים, כך שהבמאי היה צריך לסחוב אותו על ידיו כדי שיגיע להקרנה. כל זה תזכורת לכך ש"עוד משהו בקטנה", למרות הצלחתו הגדולה, הוא רק צעד קטן. הדרך לתיקון עוד ארוכה.