מורה צעירה בתיכון עומדת אל מול כיתה מלאה בתלמידים תוך שהיא ממוסגרת על ידי לוח שהושחת בידיהם. היא מצידה לא נוזפת או מחפשת אשמים, במקום זאת היא מבקשת מכולם לעמוד יחד איתה ובספירה לאחור התלמידים והמורה משחררים צעקה משותפת שנמשכת לכדי כמעט דקה. אותה זעקה שבוקעת מגרונם הן של התלמידים והן של המורה מזקקת בתוכה את אחד מהרגעים הקולנועיים המרשימים שנעשו בתקופה האחרונה.
בתצוגת משחק מדויקת ומפעימה מצליחה בנש להביא לידי ביטוי את המרדף שלה לפעול בצורה ערכית אל מול תלמידיה. ההתנגשות בין המסגרת בה היא נמצאת אל מול הדחפים של תלמידיה מובילה אותה למעין התמוטטות רגשית. אך אותה התמוטטות נמתחת ונפרסת לאורך הסרט באופן איטי, מורט עצבים ובעיקר שקט. פניה המאופקות של בנש מצליחות להעביר את הסערה שמתחוללת בנפשה אל מול ההתלבטות המוסרית שעומדת לנגד עיניה. תחושת המחנק מביאה אותה לקצה ומניעה אותה לחשוב מחדש על מהות תפקידה במרחב בו היא נמצאת ומבטאת את מקומה כחוט מקשר בין עומס הפרוטוקולים שמונחתים עליה מצד הנהלת בית הספר לבין הדחפים האנושיים של התלמידים.
אך למרות שמדובר במרחב רווי הורמונים, נדמה כי ״חדר מורים״ דווקא לא פועל באופן ישיר במישור הרגשי על הצופה. במקום זאת, הוא כמו מזמין אותנו, הצופות והצופים, לדיאלוג על המשמעויות שנוצרות במגרש החינוכי, הגבולות הדמיוניים שמשרטטת החברה, המשחק עם שאלת המוסר ובעיקר גודל האחראיות שקורס על כתפיה של המורה. הבחירה האסתטית בפריים מרובע כמו מביאה לידי ביטוי את האופן בו הדמויות פועלות בתוך עולם ממוסגר וקלסטרופובי עם גבולות ״ברורים״ שמציבה אותה מערכת מדומיינת. השימוש הזה מייצר משחק מעניין בין מה שנראה לעין בתוך הפריים לבין העולם שמחוצה לו, ומבטאת את הדחף לדעת מה מתרחש מעבר לקיר, לצאת משער בית הספר ולהביט אל החוץ מחלון הכיתה.
התרעות פיקוד העורף