בזמן שבו היו בני הזוג בני ערובה עשתה רחל כל מאמץ כדי להציל את חיי בעלה ואת חייה שלה, בדרכים יוצאות דופן - היא הגישה למחבלים אוכל ושתייה כאילו היו אורחים רצויים בביתה, שוחחה איתם מלב אל לב, טיפלה באחד מהם שנפצע ואפילו השמיעה להם מוזיקה, ובסופו של דבר אף סייעה לכוחות הביטחון בחילוצם כמעט ללא פגע.
"אני חושב שזה היה הרגע שבו הרגשתי שאני מתחבר אליו מאוד. באחת הסצינות שעשינו הרגשתי אותו, ופתאום אני קולט בזווית העין את רחל דומעת. שם הבנתי שהיה משהו אצלי שהתחבר אליו באמת. שהצלחתי להעביר את השתיקה הרועמת שלו, את התסכול מאי־היכולת להגן כמו שעשה תמיד על התא המשפחתי שלו".
על תחושותיו לאחר השבת השחורה מספר אילוז: “אתה שומע שיש חיילים שנהרגים ואסון כל כך גדול שקורה, ואתה לא יודע מה לעשות כי אתה פסיבי. אני חושב שזה משהו שמאוד מתאים לאופי של הגבר הישראלי, שפעם היה חייל ויצא להגן על המולדת והיום הוא מבוגר ולא ממש יכול לסייע".
את התסכול הפנימי שלו המיר אילוז בהתנדבות בבית קפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, אליו היה מגיע מדי יום כדי לארוז מנות של אוכל לחיילים ולתושבי העוטף המפונים: “התנדבתי כמעט במשך חצי שנה, זה לא רק נתן לי אוויר והפיג לי את הפחדים בימים הראשונים של המלחמה, אלא בעיקר נתן לי תחושת ערך, שאני תורם ונותן מעצמי ועושה משהו למען מישהו".
“אימה סמויה"
אילוז, שעלה לישראל ממרוקו לבדו בגיל 17 בעקבות אחיו ששירת בצה"ל והפך לאחד השחקנים המובילים בתיאטרון ובקולנוע, מגדיר את עצמו כשחקן טוטאלי. “אני אוהב את המטמורפוזה שאפשר לעשות עם הדמויות", הוא מסביר, “ויצא שקיבלתי לשחק שני תפקידים מאתגרים ששניהם נוגעים למלחמה".
הסרט הנוסף בו מככב אילוז הוא סרטו של חיים בוזגלו, “פרח אדום", שעתיד לצאת גם הוא בקרוב לאקרנים, ועוסק ברגעי האימה שעוברת על משפחה בשדרות: “הסיפורים היו מאוד קשים להכלה, ובפרט כשנכנסים לעומק. את שומעת על אנשים שהתמזל מזלם, ועל מי שיצאו לרגע לנשום אוויר בהחלטה קטנה וחטפו".
"את הפחד שאני חש היום אני חושב שלא הרגשתי אף פעם", הוא מוסיף, “זו תחושה שאני לא מכיר לאורך חיי. פתאום אתה פוחד בתוך המדינה שלך, שבה אתה אמור להרגיש בטוח. וזה קורה מכל מיני סיבות. אני מוצא את עצמי מסתובב לפעמים בלילה עם כל מיני מחשבות שלא היו עולות לי פעם בראש. כשאשתי יוצאת להליכות בפארק אני מסתכל מהחלון לראות שהכל בסדר איתה. הצליחו להחדיר לנו איזו אימה סמויה".
“לחם רוחני"
את ההתאקלמות של אילוז בארץ הוא עשה בפנימיית ניצנים. נער בן 17, עולה חדש ממרוקו עם שיער ארוך ומשקפי ג’ון לנון: “הסתכלו עליי כמו על חייזר, מה גם שישר הכניסו אותי לפנימייה חקלאית ומה לי ולחקלאות? אבל השתלבתי יחסית מהר עם עולים חדשים, היינו ארבעה חבר’ה בחדר. שם למדתי לדבר בפנטומימה וגם לעבוד ברפת. הבנתי שזה חלק מהתרבות של המדינה, החקלאות ובניית הארץ, ואני מניח שזה עזר לי להרגיש יותר ישראלי".
הוא שירת בנח"ל (“עד היום אני בקשר טוב עם כל בני הגרעין שלי"), המשיך ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב, בלט בכישרונו, השתלב במהרה בתעשייה ובקריירה ארוכת השנים שלו גילם מגוון דמויות: “עבדתי קשה וזה לא היה קל. היו פעמים שנאלצתי לומר 'לא' כדי לא להיות בתוך השטנץ הזה של הדמויות הסטריאוטיפיות. אבל אני שמח שהתעקשתי כי בסופו של דבר גילמתי מגוון מאוד רחב של דמויות".
בשנה וקצת האחרונות הוא לא משחק בתיאטרון, אהבתו הראשונה. “התחום קצת השתנה בשנים האחרונות", הוא אומר, “אני לא יכול להסתיר את הכאב כשאני רואה איך התחום הזה הוא תמיד הראשון להיפגע. את יודעת מה, אפילו בתחילת המלחמה, כשהסינמה סיטי היה חשוך וסגור זו הייתה תחושה איומה. הצגות וקולנוע הם לחם רוחני, זה כמו לקרוא ספר. יש לזה חשיבות לאומית גם לחוסן. אני שמח שהתמזל מזלי לשחק בשני סרטים שיהיו בעתיד עם משמעות היסטורית, שכל כך חשוב להנציח".
מעבר לסיפור הגבורה של רחל אדרי, מתייחס אילוז גם לעובדה שמדובר בזרקור מאוד נחוץ על תושבי הפריפריה. “חשוב להראות שלא מובן מאליו שהם שם", הוא אומר. "יש שם עוצמה שאני לא חושב שיש לכל אחד. לא כולם יכולים לעשות את מה שהיא עשתה, יש בה עוצמות אדירות. מי פה עוד יכול היה לעשות את זה? היא הפכה להיות העמוד המגן על הגוזלים שלה. מאיפה הכוחות האלה? וזה חשוב כפליים, להבין שהאנשים האלה שגרים במקומות האלה לא יכולים להיות שקופים יותר".
התרעות פיקוד העורף